וַיֵּרָא

פרק יח

(יב) וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן:

פ' יז (יז) וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק וַיֹּאמֶר בְּלִבּוֹ הַלְּבֶן מֵאָה שָׁנָה יִוָּלֵד וְאִם שָׂרָה הֲבַת תִּשְׁעִים שָׁנָה תֵּלֵד:

(יג) וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי:

(יד) הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן:

(טו) וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ:

מה טוב יותר צחוקו של אברהם, שלא זכה לתוכחה, מצחוקה של שרה שזכה לתוכחה?

אם מניחים שכל התגלות נבואית היא רק מראה או חלום, הינו אין בו שום ממש והכול בתוך דמיון, אזי לא צחקה שרה בפועל ולא כחשה אלא זה רק תמונות שנוצרו בדמיון של אברהם. אם כן, היא, התמונה שנוצרה בדמיון של אברהם ולא הייתה בפועל, תוכחה היא כלפיו על צחוק שצחק הוא בלבו: "הלבן מאה..." לאומר: "גזור גזרה שווה על הנאמר, כביכול, לה על צחוקה". סיבה נוספת לקיום תמונת דמיון זו היא מסר שבתוכה. שתי מסרים ניתן לראות כן בפשטות. 1. "היפלא מה' דבר..." 2. "...לא כי צחקת". על רקע של הסיפור נאמר "היפלא ...", אם לא היה פסוק הבא, אפשר היה לאומר שקר לצורך הצהרה זו באה הסיפור, אך בפסוק הבא יש כחוש והפרחתו. כחוש מוסבר- "כי יראה ". ההפרכה לעומת זה, לשם מה, ואם כבר, מעודנת למה. משמעות הוא שאי אפשר לוותר על תוכחה, אבל על הפרטים שבסיפור הקשורים עליה, אבל לא מהותיים לעניינה, צריך לוותר.

(יז) וַה' אָמָר הַמְכַסֶּה אֲנִי מֵאַבְרָהָם אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה:

(יח) וְאַבְרָהָם הָיוֹ יִהְיֶה לְגוֹי גָּדוֹל וְעָצוּם וְנִבְרְכוּ בוֹ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:

(יט) כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו:

לא ראוי לחסות מאברהם כי הוא "יהיה גוי גדול ועצום", ולמה הוא נועד להיות כזה? "כי...יצוה את בניו וביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט". אם כן, סיבה הסופית לגילוי היא כדי שיכל ללמוד מהו "דרך צדקה ומשפט". אם כן, הדברים בתוך הגילוי כללים הסבר או דוגמה לכך.

(כח) אוּלַי יַחְסְרוּן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם חֲמִשָּׁה הֲתַשְׁחִית בַּחֲמִשָּׁה אֶת כָּל הָעִיר וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית אִם אֶמְצָא שָׁם אַרְבָּעִים וַחֲמִשָּׁה:

התשובה היא לא "לא אשחית אם יחסרון חמישים חמישה" כפי הצגת אברהם, אלא "לא אשחית אם אמצא שם ארבעים וחמשה", אף על פי שזה אותו דבר. תמיד צריך לסכם את הנאמר, אפילו במקרה של הסכמה,

אפילו אם לדיוק זה אין משמעות מעשית.

(לב) וַיֹּאמֶר אַל נָא יִחַר לַה' וַאֲדַבְּרָה אַךְ הַפַּעַם אוּלַי יִמָּצְאוּן שָׁם עֲשָׂרָה וַיֹּאמֶר לֹא אַשְׁחִית בַּעֲבוּר הָעֲשָׂרָה:

כנראה זה סוף משפט. קהילת רשע שסובלת בתוכה עשרה צדיקים לא מספיק רעה כדי שיגיע לה השחתה.

פרק יט

(ב) וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם וַיֹּאמְרוּ לֹּא כִּי בָרְחוֹב נָלִין:

(ג) וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת אָפָה וַיֹּאכֵלוּ:

היה זה בפועל או רק בדמיונו של לוט, לאיזו צורך בא סירב ואחריו הסכמה?

(ה) וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם:

שופטים פרק יט

(כב) הֵמָּה מֵיטִיבִים אֶת לִבָּם וְהִנֵּה אַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי בְנֵי בְלִיַּעַל נָסַבּוּ אֶת הַבַּיִת מִתְדַּפְּקִים עַל הַדָּלֶת וַיֹּאמְרוּ אֶל הָאִישׁ בַּעַל הַבַּיִת הַזָּקֵן לֵאמֹר הוֹצֵא אֶת הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּא אֶל בֵּיתְךָ וְנֵדָעֶנּוּ:

קשה להאמין שכל האנשים הללו היו מונעים איזו שהו דחף מיני מעוות יתר סביר הוא שדרישתם באה מתוך מגמה להשפיל את הזר.

בראשית פרק יט

(יב) וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל לוֹט עֹד מִי לְךָ פֹה חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ בָּעִיר הוֹצֵא מִן הַמָּקוֹם:

(יג) כִּי מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת פְּנֵי ה' וַיְשַׁלְּחֵנוּ ה' לְשַׁחֲתָהּ:

(טז) וַיִּתְמַהְמָהּ וַיַּחֲזִקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר:

אם אחרי אירוע כזה לוט עדין "מתמהמה" מסתבר שבלעדיו היה לו עד יותר קשה לקבל משפט ה' על השחתת העיר. כעת אפשר להציע הסבר לסירוב המלאכים להתארח אצל לוט והסכמה אחר כך ואירוע עם תושבי העיר. מדרך משפט העיר היה טוען השחתה. מדרך צדקה רצה ה' להציל את לוט- "בחמלת ה' עליו". סירוב להתארח אצל לוט באה כי הוא אינו מטרה עיקרית של בואם ומילוטו היא צדקה. אירוע עם התושבים הוא כדי להקל עליו החלטה לעזוב.

(כט) וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹקִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת אַבְרָהָם וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט:

אכן צדקה היא לאברהם.

פרק כ

(ב) וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל שָׂרָה אִשְׁתּוֹ אֲחֹתִי הִוא וַיִּשְׁלַח אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ גְּרָר וַיִּקַּח אֶת שָׂרָה:

(ה) הֲלֹא הוּא אָמַר לִי אֲחֹתִי הִוא וְהִיא גַם הִוא אָמְרָה אָחִי הוּא בְּתָם לְבָבִי וּבְנִקְיֹן כַּפַּי עָשִׂיתִי זֹאת:

(ו) וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָאֱלֹקִים בַּחֲלֹם גַּם אָנֹכִי יָדַעְתִּי כִּי בְתָם לְבָבְךָ עָשִׂיתָ זֹּאת וָאֶחְשֹׂךְ גַּם אָנֹכִי אוֹתְךָ מֵחֲטוֹ לִי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיךָ לִנְגֹּעַ אֵלֶיהָ:

ב"תם לב"- כן, יש אישור, כי אכן חשב שאחותו היא, ב"ניקיון כפיים"- אין אישור כי על כל פנים "...וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ"

(ז) וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה וְאִם אֵינְךָ מֵשִׁיב דַּע כִּי מוֹת תָּמוּת אַתָּה וְכָל אֲשֶׁר לָךְ:

מובטח לאבימלך שאם יחזיר את שרה יחי, אבל בתנאי שיבקש את אברהם שיתפלל בעדו. זאת אומרת כבר הוכרע גורלו בטרם תפילת אברהם.

איוב פרק מב

(ח) וְעַתָּה קְחוּ לָכֶם שִׁבְעָה פָרִים וְשִׁבְעָה אֵילִים וּלְכוּ אֶל עַבְדִּי אִיּוֹב וְהַעֲלִיתֶם עוֹלָה בַּעַדְכֶם וְאִיּוֹב עַבְדִּי יִתְפַּלֵּל עֲלֵיכֶם כִּי אִם פָּנָיו אֶשָּׂא לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת עִמָּכֶם נְבָלָה כִּי לֹא דִבַּרְתֶּם אֵלַי נְכוֹנָה כְּעַבְדִּי אִיּוֹב:

גם לחברי איוב מובטח חנינה בתנאי שיבקשו איוב להתפלל, גם גורלם הוכרע בטרם תפילה ולא בעקבותיה.

בראשית פרק כ (יד) וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ:

(יז) וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱלֹקִים וַיִּרְפָּא אֱלֹקִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ:

איוב פרק מב

(ט) וַיֵּלְכוּ אֱלִיפַז הַתֵּימָנִי וּבִלְדַּד הַשּׁוּחִי צֹפַר הַנַּעֲמָתִי וַיַּעֲשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶם ה' וַיִּשָּׂא ה' אֶת פְּנֵי אִיּוֹב:

כאמור ה' הבטיח חנינה בטרם תפילה ובקשה עליה. פרוש הדבר הוא שה' חנן לפי שיקוליו ולא בהשפעת התפילה, אם כן מה צורך בה? היא אמצי חינוכי, להחדיר לתודעת האדם הבנה במי הוא תלוי, למי הוא חייב ובזכות מי הוא חיי. והדבר כתוב בפירוש: דברי הימים ב פ' ו (כט) כָּל תְּפִלָּה כָל תְּחִנָּה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְכָל הָאָדָם וּלְכֹל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יֵדְעוּ אִישׁ נִגְעוֹ וּמַכְאֹבוֹ וּפָרַשׂ כַּפָּיו אֶל הַבַּיִת הַזֶּה:

(ל) וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְסָלַחְתָּ וְנָתַתָּה לָאִישׁ כְּכָל דְּרָכָיו אֲשֶׁר תֵּדַע אֶת לְבָבוֹ כִּי אַתָּה לְבַדְּךָ יָדַעְתָּ אֶת לְבַב בְּנֵי הָאָדָם: התפללו אשר התפללו, יבקשו אשר יבקשו, אך יקבלו לפי דין, לפי המגיע. אז למה להתפלל? (לא) לְמַעַן יִירָאוּךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכֶיךָ כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר הֵם חַיִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבֹתֵינוּ: לשם החדרה של תודעת ירא.

(לב) וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וּבָא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה לְמַעַן שִׁמְךָ הַגָּדוֹל וְיָדְךָ הַחֲזָקָה וּזְרוֹעֲךָ הַנְּטוּיָה וּבָאוּ וְהִתְפַּלְלוּ אֶל הַבַּיִת הַזֶּה:

(לג) וְאַתָּה תִּשְׁמַע מִן הַשָּׁמַיִם מִמְּכוֹן שִׁבְתֶּךָ וְעָשִׂיתָ כְּכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא אֵלֶיךָ הַנָּכְרִי לְמַעַן יֵדְעוּ כָל עַמֵּי הָאָרֶץ אֶת שְׁמֶךָ וּלְיִרְאָה אֹתְךָ כְּעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל וְלָדַעַת כִּי שִׁמְךָ נִקְרָא עַל הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי:

ולכאורה המשך סותר. גוי מקבל לפי בקשתו שזה לאו דווקא לפי זכויותיו. זה לא "הפליה מתקנן". "וגם אל הנכרי" אל מי עוד? היהודי אשר דובר בו קודם. כמו פ' כ (ד) וַאֲבִימֶלֶךְ לֹא קָרַב אֵלֶיהָ וַיֹּאמַר אֲדֹנָי הֲגוֹי גַּם צַדִּיק תַּהֲרֹג: כאילו אמר "רשע מובן וגם צדיק תהרוג?" או פ' יג (ה) וְגַם לְלוֹט הַהֹלֵךְ אֶת אַבְרָם הָיָה צֹאן וּבָקָר וְאֹהָלִים: "וגם ללוט" למי עוד? לאברהם אשר דובר בו קודם. קיבלנו: "אל יהודי וגם אל נכרי תשמע" אבל לא סתם נכרי, אלא "ובא... למען שמך". כאילו אמר: "יהודי שיתפלל על צרכיו תן לו לפי המגיע לו, אך אפילו נכרי שיבוא למען שמך תן לו לפי בקשתו." ו"למען שמך" זה לא צרכיו.

לפרשת חַיֵּי שָׂרָה

חזרה להרהורי מקרא