ירידת הדורות- טיעון שנשמע רבות, גם כסף משנה רומז עליו, בגינו מצדיקים שינוים בסדרי בראשית , אך אף אחד לא שואל מה הסיבה לירידת הדורות? והלא ברור שלפני הצעת פיתרון הבעיה צריך להבין מה גרם לה? מי שלא מנסה להבין- לא פיתרון הוא מחפש אלא תירוץ. "אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים בני מלאכים- אנו בני אנשים, ואם ראשונים בני אנשים- אנו כחמורים, ולא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא כשאר חמורים". (שבת קיב, ב) היכול להיות שה' בא דרישות זהות לאדם ולחמור? אם לא, אנו, החמורים, פטורים מכל המצוות. אם כן, יהיה זה ליחס לה' עוול. אלא אם כן בידינו הדבר להיות אדם או חמור. אם כך, במקום לבטל יישומים עלינו לשאוף להיות "אדם". לשאוף לפחות, וה' יצרף כוונות למעשים. ובכן, מה הסיבה לירידת הדורות? אותה גמרא שמביא רשב"ץ בפתיחת נושא זה גם משיבה בברור. ראה ע'17. " מתוך שהיו חסידים תורתם משתמרת ומלאכתם מתברכת". רשב"ץ מצטט דברים ולא ראה משמעותם! חסידותם היא סיבה להצלחתם. והוא רוצה לעקור שארית חסידות זו כדי להשלים העדר ההצלחה. למה דבר דומה? לאדם שנחתכה רגלו ורופאו המלומד מציע לחתוך גם שנייה לשם איזון, במקום קביים- דמוי אבר מקורי. הלא ההיגיון אומר הפוך? לטפח ולחזק את שנשאר? מקור אחר שמביא רשב"ץ לעניין ירידת הדורות, ראה ע'18- "פיתחו של אולם מול נקב מחט סידקית", בהמשך גמרא משווה בין לימודם של אנשי יהודה ואנשי הגליל, כאשר ההצלחה נזקפת להנהגות מסוימות של אנשי יהודה. הינו- ירידת הדורות- תופעה הנגרמת על ידי התנהגות מסוימת, אין צורך בתקנות, שינויי סדרי בראשית, צריך ללמוד ולאמץ הנהגות נדרשות, לנסות לפחות. אך נחזור להשוואה המוזרה - "אם ראשונים כבני מלאכים אנו כבני אדם, אם כבני אדם אנו כחמורים ". הבדל בין בני מלאכים לבני אדם בהעדר יצרים, הבדל בין אדם לחמור בהעדר שכל. דוגמא אחת לא תואמת חברתה. או שמא, ההפך- זה הינו הך- אי ריסון יצרים גורם להעדר שכל? חמור או אדם שיאכלו יותר טוב לא ידמה זה לאדם ולא זה למלאך, אלא שניהם לחזיר. כך או כך גמרא מצביעה על מידות ומוסר כסוד הצלחה בלימוד. אין זכר לאי אלו סיבות "סוציו-אקונומיות" כעצת רשב"ץ ואחרים. נסיים בדברי אליהו הנביא "וְהוּא הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אֶחָד וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת ויֹּאמֶר רַב עַתָּה ה' קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי " ( מלכים א פ' יט:ד) - לוּ הייתי טוב מאבותיי קיומי מוצדק. אם לא- איני כדי. קל וחומר גרוע מאבותיי. בנו של קל וחומר השלמה אם מצב זה. בן בנו של קל וחומר שימוש במצב זה כנימוק לשינוי בבסיסי הדת.)
עוד כתב הרב ז"ל, ואמנם היטעו אלו המתגברים לחלוק על האמת ועל הפסוקים הפשוטים והנגלים בלקיחת ממון בני אדם מרצונם או בעל כורחם, המעשים אשר ימצאן מאנשים בעלי מומין בגופותיהם או זקנים באו בימים עד שאי אפשר להם לעשות מלאכה, שאין תחבולה להם אלא לקחת ממון, ואם לא מה יעשו, הימותו ברעב, זה לא ציותה התורה. ואתה תמצא המעשה אשר הביא המביא ראיה ממנו (ב"מ פ"ד ,ד) באומרו היתה כאניות סוחר וגו' (משלי לא יד) , בבעל מום שלא היה יכול לעשות מלאכה, אבל עם היכולת לא המציאה אליו התורה דרך. רב יוסף היה נושא עצים וגו' (גיטין סז ,ב) עד כאן לשונו. ומה שכתב בלקיחת ממון בני אדם על כורחן הדין עימו, שאין זה דרכם של תלמידי חכמים שיהיו קאקי חיורי משלחי גלימי דאינשי על כורחן, אבל אין חשש בדבר, ומחוקי החכמים הוא כמו שפירשתי. ולהכריחם על זה היה ראוי גם כן לומר שהתלמיד חכם חייב בזה כדי להדריכם בדרך ישרה, כמו שהוכחתי למעלה בעניין הקימה וההידור. (ראה ע'11, אם אני מבין נכון- "הדין עימו" כוונתו שאין לרדת לנכסיו של אדם ממש, אבל להכריח במיני לחץ אחרים- חובה "כדי להדריכם" . לא שמותר לת"ח להתפרנס מציבור אלא "חייב בזה כדי להדריכם בדרך ישרה" הפך גמור למה שפעם היה חסידות) ומה שרמז לבעלי מומין למעשה דרבי אלעזר ברבי שמעון פרק הפועלים ( כתובות פה ,א) היה לו למידרש בקרא דהיתה כאניות סוחר וגו' מרגניתא ודרש ביה20חספא, ואיך אפשר להוציא כל אותו שבח לדבר קל כזה. (בקרוב למטה נוכל לראות איזה "חספא" ידרוש רשב"ץ מ"כתרה של תורה" ) ועוד שאם אין תקוה לחכמי ישראל בעוניים אלא הצדקה, לפי דבריו אין בין עניי עם הארץ לעניי תלמידי חכמים אלא להקדים זה לזה, ואם כן אותו מעשה שהבאתי ממדרש תנחומא הוי חיובתיה (ראה ע'7* . המדרש מספר שיהודים עזרו לת"ח בעת צערו. איך זה מקשה על רמב"ם?) , ומאי "כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו" , אפילו עם הארץ שירד מנכסיו חייבים לפרנסו ולהחיותו דרך כבוד כדאיתא בפרק מציאת האישה בכתובות . (ולהקדים זה לא מספיק ? "רב לכם בני לוי" ) ובסוף דבריו הביא הרב ז"ל שני מעשים מהתלמוד מוכיח מהם שאסור לתלמיד חכם להתפרנס בכבוד תורתו. האחד הוא בפרק קמא דבבא בתרא (ח א ) רבי פתח אוצרות בשני בצורת, אמר יכנסו בעלי מקרא ובעלי משנה ובעלי תלמוד ועמי הארץ אל יכנסו, דחק יונתן בר עמרם ונכנס . אמר לו רבי פרנסי. אמר לו קרית. לא. שנית. לא אמר לו במה אפרנסך, אמר לו פרנסני ככלב או כעורב, פירנסהו, לבתר דנפיק יתיב רבי וקא מצטער ואמר אוי לי שנתתי פיתי לעם הארץ, אמר לו ר' שמעון ברבי שמא יונתן בר עמרם תלמידך הוא שאינו רוצה ליהנות בכבוד תורה. בדקו ומצאו כדבריו. אמר רבי יכנסו הכל, רבי לטעמיה דאמר אין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ . והשני הוא בפרק קונס (נדרים סב א) ר' טרפון אשכחיה ההוא גברא בזמן שהקפלו רוב המקצועות אכיל אחתיה בשקיה ואמטייה בנהרא, אמר אוי לו לטרפון שזה הורגו שמע ההו גברא שבקיה וערק, אמר רבי אבהו משום רבי חנינה בן גמליאל כל ימיו של אותו צדיק היה מצטער על דבר זה, אמר אוי לי שנשתמשתי בכתרה של תורה, דאמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כל המשתמש בכתרה של תורה נעקר מן העולם, קל וחומר, ומה בלשצר שנשתמש בכלי הקודש שנעשו כלי חול, שנאמר ובאו בה פריצים וחללוה, כיון שפרצום נעשו כחול, נעקר מן העולם, דכתיב ביה בליליא קטיל בלשצר מלכא, המשתמש בכבוד תורה על אחת כמה וכמה. ואמרינן התם דמשום דרבי טרפון עשיר הוה והיה לו לפייסו בדמים. ואסר מכאן הרב ז"ל לקבל פרס מהקהילות ומהיחידים בכבוד תורה. וכן ראיתי בפירוש אבות לרב החסיד ר' יונה ז"ל בשם ר' מאיר הלוי, שאין היתר לתלמידי חכמים לקבל ממון מעם הארץ אלא אם כן הוא חולה כר' אלעזר ברבי שמעון, או אם יש בו סכנת נפשות, דאין בזה יהרג ואל יעבור כדמוכח ההיא דר' טורפון, או דורון כמו שעושין לעם הארץ נכבד, וההיא דמביא דורון לתלמיד חכם וגו' בהכי היתא, או לקבל אכסניא כאלישע, או שיטיל לו מלאי לכיסו ושימכור סחורתו קודם לכל אדם, אבל בעניין אסור להשתמש בכיתרה של תורה כלל כדמוכחי הני תרי עובדי. וזאת היא הסכמתם של המפרשים הללו ז"ל. ואני אומר לעניות דעתי אחר בקשת המחילה שאין שני המעשים האלו שוים בענינם. ותמה על עצמך, איך אפשר שרבי יתן מקום לתלמידיו שישתמשו בכיתרה של תורה, ואף על גב דשני בצורת היו ואינו אסור שאין בדבר יהרג ואל יעבור, אבל מכל מקום אם יש בדבר משום משתמש בכיתרה של תורה היו שם תלמידים דוחקים עצמם הרבה ומסגפים את עצמם כדי שלא יבואו לידי כך, ואיך היה רוצה זה רבי שיתפרנסו התלמידים בדוחק. על כן אני אומר שיש בזה שני דברים, האחד הנאה בכבוד תורה ושני השתמשות בכיתרה של תורה. וההנאה בכבוד התורה אינו בחומר זה שיהא נעקר מן העולם כמו ההשתמשות בכיתרה, אלא הוא היתר גמור אלא שמדרכי החסידות יש נמנעין מזה, וזהו מעשה של יונתן בן עמרם, ומפני שאין איסור בדבר אמר רבי יכנסו בעלי מקרא , בעלי משנה, בעלי תלמוד. לא מפני שיש איסור בדבר חלילה נמנע אלא מפני חסידות, כמו שאמר רבי שמעון ברבי שמא יונתן בן עמרם תלמידך הוא שאינו רוצה ליהנות בכבוד תורה. הא כולי עלמא הם רוצים ליהנות בכבוד תורה, ולאו דווקא בשני בצורת דהא סתמא קאמר. 21(הסיפור מסתיים כך : "אמר רבי יכנסו הכל, רבי לטעמיה דאמר אין פורענות באה לעולם אלא בשביל עמי הארץ. " מה קרה שרבי שינה את דעתו וביטל בוחן סף, למרות חומרה שראה בפרנסת עמי הארץ? אלא בעקבות מעשה של יונתן בן עמרם הבחין בצדק שבדברי רשב"ץ "אבל מכל מקום אם יש בדבר משום משתמש בכיתרה של תורה היו שם תלמידים דוחקים עצמם הרבה ומסגפים את עצמם כדי שלא יבואו לידי כך, ואיך היה רוצה זה רבי שיתפרנסו התלמידים בדוחק." אכן לא רוצה בזה רבי וביטל בוחן סף, ונאלץ לפרנס עמי הארץ ומלבד שלא להעמיד בניסיון תלמידי חכמים, הרי לא בשביל יונתן בן עמרם לבדו, שכבר קיבל, עשה כך.)
ומעשה דרבי טרפון הוא ההשתמשות בכיתרה של תורה, וזה בודאי איסור גמור כמו שאפרש. והלשון מסייעני, דהתם אמרינן שאינו רוצה ליהנות בכבוד התורה. והכא אמרינו אוי לי שנשתמשתי בכיתרה של תורה, והרי זה מפורש. ועניין ההשתמשות בכיתרה של תורה שהוא אסור הוא על שני פנים. האחד. מי שעוסק בתורה שלא לשמה, ותחילת התעסקותו בה לא היה אלא כדי לעשות ממנה אומנות לחיות, והרי זה משתמש בכיתרה של תורה לצורכו לא לצורכה (כמו בנו של ר' נהוראי לפי פרשנותו ראה ע'9 ) והרי הוא עשה כתר קודש תשמיש של חול, ולא הפריש בינו ובין קרדום שהוא משתמש בו, ועל זה אין לו שכר בתלמודו לעולם הבא שהרי לא נתכווין אליו, וגם נעקר מן העלם הזה ונענש על שעשה כלי הקודש תשמיש של חול. והיינו דתניא התם בפרק קונס (נדרים סב א) לאהבה את ה' אלקיך לשמוע בקולו , שלא יאמר אדם אקרא שיקראוני חכם , אשנה שיקראוני רבי, אשנה שאהיה זקן ויושב בישיבה , אלא לומד מאהבה וסוף הכבוד לבוא, שנאמר קשרם על אצבעותיך כתבם על לוח ליבך , ואומר קשרם על לבך תמיד, ואמר דרכיה דרכי נועם וגו' ואומר עץ חיים היא וגו', ר' אלעזר בר צדוק אומר עשה דברים לשם פועלן דבר בהם לשם שמים ואל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום להיות עודר בו . קל וחומר ומה בלשצר וכו'. וזה גם כן לשון המשנה ששנינו באבות, ר' צדוק אומר אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם, וכן היה הלל אומר ודישתמש בתגה חלף, הא למדת כל הניאות מדברי תורה נוטל חייו מן העולם.
אבל אם אחר שזכה לכיתרה של תורה הוא מתכבד ומתגדל בה אין זה בכלל משתמש בכיתרה של תורה, אבל הוא משתמש לכיתרה של תורה, שהרי אמרו וסוף הכבוד לבוא, לא אמרו על מנת שלא תיטול כבוד. והרי העטרה והקרדום שוים בעניין זה, וכמו שמותר להתכבד בעטרה של תורה אחר שזכה לה, ובני אדם גם כן חייבין לכבדו בשביל אותה עטרה דכתיב מפני שיבה תקום וגו' . ואינו אסור לחכם ליטול אותו כבוד, כך הוא לעניין הקרדום, שאם זכה לתורה בני אדם חייבין לגדלו משלהם בשבילה ולעשות מלאכתו ולמיטרח בריפתיה, ולו אינו אסור ליטול. וכן מה שאמר הלל דישתמש בתגה חלף אינו אלא המשתמש בתלמיד חכם שאינו תלמידו. ("ואיך אפשר להוציא כל אותו שבח לדבר קל כזה" ראה ע'20 ) שהוא עשה תורת אותו חכם כלי חול לתשמישו, וכדאמרינן במגילה פרק בני העיר לא לישתמש איניש במאן דתני וגו' ומייתי עלה ההיא דהלל. שזהו תשמיש של חול בכבוד תורתו של חבירו. וסימן לדבר תג"א ראשי תיבות של תלמיד גברא אחרינא . (אין ספק שזה דרש חמוד, אך לומר שזה כל משמעותו? ראה ע'20 ) וכן מה ששנינו כל הניאות מדברי תורה וכו' רצה לומר המשתמש בתורה לצורכו שלא לצורכה . (כאן רשב"ץ מסביר משמעות המונח ניאות הרוצה לעיין יראה בסוף [3] ) אבל מי שהו גדול בתורה אם נוטל פרס בכבוד תורתו אין זה בכלל משתמש בכיתרה של תורה כמו שחשב הרב ז"ל, כמו שלא היה משתמש בכיתרה של תורה אביי כשאמר לחכמים כשלא עמדו לפניו ולא רב מובהק אנא, שהרי העטרה והקרדום שנאם התנא שוים, ואינן אסורים אלא שלא יהא תחילת תשמישו לפני החכמים לשם זה, אבל אם זכה בהם לשמם על זה אמרו וסוף הכבוד לבוא, וזהו כבודה של תורה. זהו אחד משני פנים האמורים בהשתמשות בכיתרה של תורה. (המבנה שיצר רשב"ץ מיוסד על שלוש הנחות: א. הבטחה- "סוף הכבוד לבוא" פירושה בשלב כלשהו מותר לדרוש כבוד לעצמו. ב. דרישת כבוד ודרישת כסף שווים. ג. המושג "שימוש בכתרה של תורה" מורכב משניים. מספיק שאחת מופרכת וכל המבנה נופל או לפחות לא מוכיח את אשר רשב"ץ התכוון. אך ניתן לראות ששלושתן מופרכות."סוף כבוד לבוא" הבטחה ולא רשות לדרוש. מהעדר ההוראה אי אפשר ללמוד קיום הופכה. נכון, לא כתוב "על מנת שלא תיטול", אך גם לא כתוב "סוף כבוד לבוא ותטלהו". כמו שהוא לא מבחין בין החובה לתת לבין הזכות לדרוש הוא לא מבחין בין הבטחת כבוד ודרישת כבוד. "אל תעשם עטרה"- אין שום צד להניח שהאיסור הוא בכוונת המעשה, ולא בתוצאת המעשה- תורה נהיית לעטרה. העניין כולו נלמד כקל וחומר מבלשצר, הבה ניקח תוצאה סופית של רשב"ץ וננסה למצוא יחס של קל וחומר עם המעשה של בלשצר . (ויקרא ב,יא) "כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ" - הרי דבש ושאור נשנים יחד כמו קרדום ועטרה ואין דינם שווה. בן חייב בכבוד האב, אך אינו חייב לפרנסו אלא ההפך. כל אחד מסוגל לכבד אך לא כל אחד מסוגל לפרנס. עצם היות דברים מובאים בצמד לא מחייב שהם שווים בכל ביטוייהם. אם המושג "עטרה" מפוצל לשנים אי אפשר להתעקש על יחודו עם "קרדום". כל אחד שעשה מצווה ויש לו הנאה מזה, לא יכול להימלט מחשד שלשם הנאה הוא עושה, מסיבה זו בוטלה למעשה מצוות ייבום, כאשר יש זלזול בת"ח יש חילול ה' ודאי, כשת"ח דורש כבוד , יש חשד שהוא עושה את זה למען עצמו בלבד - גם זה חילול ה'. שמא וודאי ודאי ברי. לכן, במקרה זה, הוא חייב לדרוש כבוד. ואין זה המצב עם כסף. אם זה נכון שכל ההבדל הוא בכוונה ההתחלתית, אזי הבא להוציא מחברו עליו הראיה - תוכיח לי שבתחילת לימודך התכוונת לשמה ואתן לך .)
והשני, הוא מי שפורע חובו או מסלק תביעות מעליו בכתרה של תורה, ולא חיוב שהטילה בו התורה שיפטרו בני אדם לחכמים מתביעותיהם, והוא רוצה לפטור עצמו מתביעה בכבודה של תורה, הרי זילזל בכבודה של תורה ופרע בה חובו או סילק תביעות שכנגדו מעליו בה. וזהו עניין ר' טרפון, שאותו איש שחשב שגנב לו הפירות סילק תביעתו מעליו כשאמר אוי לו לטרפון שזה הורגו שכששמע כך עזבו, והרי ר' טרפון נשתמש בכתרה של תורתו בסילוק תביעה זו מעליו. ואפילו הכי אמרינן התם שאלמלא שר' טרפון היה עשיר גדול היה מותר, דאמר רבא שרי ליה לאיניש לאודועי נפשיה באתרא דלא ידעי ליה שנאמר ועבדך ירא את ה' מנעוריו. וכן נמי אם רוצה לסלק מעליו חיוב שהתורה פטרתו ממנו מפני כבוד תורתו כמו המיסים והארנוניות מותר. וזהו מה שנראה לי בפירוש עניין זה, ודברים מפורשים הם, נתגלו לי בזכותם של הראשונים ז"ל שנהגו בזה היתר בעצמם . (או ש"דברים מפורשים" או שהם "נתגלו" . הנחה שלישית זו מבוססת רק על הכרח קיומה להשקפת רשב"ץ. הצורך היחידי לקיומה הוא התאמת מעשה ר' טרפון לסברתו. הוא לא טורח להביא לה ראיה ממקור אחר. המקור הוא הראיה והיא המסקנה. שוב אנו רואים הנחה שמוכיחה את עצמה. אם כך הוא הסבר המעשה, הרי סברתי נכונה, אם סברתי נכונה הרי זה ההסבר האמיתי של המעשה. אני שוב מציע לנסות ולחבר את החלק השני הזה למקורו ממנו הושג ביחס של קל וחומר- למעשה בלשצר .)
ענין קמ"ח
ואחרי אשר השיכותי מעל החכמים הראשונים והאחרונים ז"ל את תלונות נר ישראל הרב הגדול הרמב"ם ז"ל והנמשכים אחריו ז"ל, אכתוב קצרו של דבר כפי העולה בידינו ממקומות מפוזרים בתלמוד. הציבור חייבים לגדל משלהם מי שהוא חשוב בדורו כר' אמי בדורו, וגם החכם עצמו נוטל הראוי לו לגדלותו, כדמוחכתא ההיא דפרק הזרוע . ( ראה ע'2 והתייחסות מתחת ע'3. " החכם עצמו נוטל" – מחייב מערכת מדינית - גביה ואכיפה, בל נשכח שדברים נכתבו בגלות, אין זה כי אם ניסיון לסדר לחלק מהעם תנאי גאולה בגלות. ואולי לכן היא מתארכת ?) ואם הוא חכם ששואלין אותו דבר הלכה בכוליה תלמוד ואומר, ראוי למנותו פרנס על כל ישראל וריש מתיבתא, וכל ישראל חייבים לגדלו. ואם שואלין אותו במסכתא הקבועה לו דבר הלכה ואומר, ראוי למנותו פרנס בעירו והם מגדלין אותו. ואם אינו בגדר זה עדיין, אלא שהוא עוסק בלימודו ומניח עסקיו, בני עירו חייבין למיתטרח בריפתיה, כדמוכח בפרק אלו קשרים. ואם יש פרנס בעיר ראוי לכל זה, והוא עשיר וגדול מעליו, ויש בעיר חכם אחר שצריך שיגדלוהו, מדרך ענוה וחסידות הוא שיאמר להם שאותו חכם אחר ראוי לישב בישיבה כדי שידלוהו, כדמוכח בפרק ואלו נאמרין. (ראה ע'5 והתייחסות למטה ) וכן חייבים הציבור ליחד תיבה לתלמידים העוסקים בתלמוד, כדי להרבות בישיבה ולמען חרחב גבולם בתלמידים, כדמוכח ההיא דפרק הנזיקין. זהו חיוב הציבור. (ראה ע'7 והתייחסות למטה ) אמנם החכמים והתלמידים אם נהגו סילסול בעצמם שלא ליטול, ושיתפרנסו מיגיע כפם או בדוחק, יש להם שכר טוב בעמלם וחסידות הוא להם, ומוטב הוא להם שיבטלו קצת עיתים מלקיים והגית בו יומם ולילה מלסמוך על הציבור במזונותם. והכי אסיק רבא בפרק כיצד מברכין(ברכות לה ,ב) דאמר להו לרבנן במטותא מינייכו לא תיתון קמאי לא ביומי ניסן ולא ביומי תשרי, כי דלא תיטרדין במזוייכו כוליה שתא. (זהו מקור ל"בין הזמנים" הנוהג היום בישיבות אך המטרה עוותה לחלוטין. כמו שראינו ממעשה שהביא רשב"ץ על ר' יוסי ראה ע'8 שם מסקנה היא הפוכה לדעת רשב"ץ, שם סירב ר' יוסי להצעה נדיבה ביותר שהיית יכולה לשחרר אותו מדאגת פרנסה לכל החיים, רק מפני חשש פגיעה ברמת לימודו. משנה מיישבת סתירה זו בקלות (אבות פ"ב מ"ב) "רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון" - מלאכה לא רק אמצעי להשתכר אלא חלק מאורח חיים נכון .)
ואפשר לומר, שהחכמים הממונים פרנסים על הציבור, אפילו אפשר להם לעשות מלאכה, אין להם לעסוק במלאכה שבדורות הללו שנתמעטו בני עליה, ואותם מועטים אם יעסקו במלאכה בפני עמי הארץ יזדלזלו בפניהם, ודומה זה למה שאמרו בפרק השותפין (ב"ב ח,א) רבנן לאו בני מיפק באוכלוזה נינהו. הכל לכריא פתיא, אפי' מרבנן. ולא אמרן אלא דלא נפקי באכלוזא, אבל נפקי באכלוזא, רבנן לאו בני מיפק באכלוזא נינהו". (הדמיון מאוד שטחי וניראה שרשב"ץ מודע לזה- כולם זקוקים למים לכן כולם עובדים אך ת"ח לא יעסוק בזה במסגרת גיוס, מלאכתו ופרנסתו של כל אדם אפילו של ת"ח זה עיסוקו הפרטי לא ככריית באר שזה צורך ציבורי, לא שייך שום "אוכלוזא" כאן. שים לב לנימוקו של רשב"ץ "ואותם מועטים אם יעסקו במלאכה בפני עמי הארץ יזדלזלו בפניהם " . לא שיהיה להם פחות פנאי לת"ת. ומה הקשר בין כמותם ויחס עמי הארץ למצבם הכלכלי-חברתי.) אבל התלמידים, הטוב והישר להם שיעסקו בתורה לשמה לא על מנת שיקראו חכמים, וסוף הכבוד לבוא (אם התלמיד לומד ומתפרנס תוך תודעה ש"סוף הכבוד לבוא" לפי פרשנותו של רשב"ץ, איך יהיה זה לשמה?) וילמדו גם אומנות, ויעשו תורתם קבע ומלאכתם עראי, ובזה תהיה תורתן משתמרת ומלאכתם מתברכת, ועליהם הוא אומר ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. (גישה זו מבטלת מעשית את כסף משנה כי לדעתו מי שיש לו אומנות, היינו אפשרות להתפרנס אסור ליטול בכל מיקרה, ואם כל תלמיד ירכוש מקצוע אף כי יגדל בתורה יהיה אסור לו, כך שמבחינה מעשית אלו שיטות סותרות )
וכן מצוה ביד כל אדם להנות תלמידי חכמים מנכסיהם. ואם הטילו מלאי לכיסיהם או עשו פרקמטיא אין למעלה מזה, וזוכה לישב בישיבה של מעלה. זהו חיוב היחידים. אמנם אם החכמים נמנעים מלקבל הנאות מבני אדם זהו הטוב והישר (גם כסף משנה וב"ח אומרים את זה ואף אחד מהם לא מנסה לשאול למה? היש עניין אחרי זה? סיבה? רעיון ? ערך? כדי לקבוע עד כמה זה הכרחי וליצור איזון נכון חייבים לענות לשאלות אלו .) אלא אם כן מתלמידיהם כמו שמוכח בפרק אלמנה נזונית (כתובות צו ,א) אי נמי אם הנותן רוצה להתכבד בחכם כדמוכח בפרק אלו טריפות (חולין מד ,ב) ופרק קמא דחולין (ז ,ב) ופרק בני העיר (מגילה כח , א) אי נמי דכי שיוכל לעסוק בתורה ולא יתבטל ממנה בשביל מזונתין כמו שעשה שמעון אחי עזריה , ור' יוחנן שהתפרנס מהנשיא כדי שיעסוק בתורה, וכן עשה יששכר לזבולון אחיו (בראשית רבה פ' צט ,ט) וזכה זבולון שנתברך עם יששכר, ולא עוד אלא שהקדימו הכתוב שנאמר שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך. זה עלה בידי מזה הענין. ומי שזיכנו ללמד זכות על הראשונים ז"ל יזכנו להיות מהזוכים לכתר תורה שם טוב כמותם.
22(שני המקורות האחרונים הם היחידים שהביא רשב"ץ עד עתה אשר מראים על טובת הנאה בהקשר לת"ת ניתן להוסיף עליהם גם אלישע שקבל מהשונמית . "מאי (שיר השירים ח) בוז יבוזו לו? אמר עולא: לא כשמעון אחי עזריה, ולא כר' יוחנן דבי נשיאה, אלא כהלל ושבנא; דכי אתא רב דימי אמר: הלל ושבנא אחי הוו, הלל עסק בתורה, שבנא עבד עיסקא, לסוף א"ל: תא נערוב וליפלוג, יצתה בת קול ואמרה: אם יתן איש את כל הון ביתו וגו'. (סוטה כא א) אין לי אלא להביא כאן דברי רמב"ם : " וכבר שמעתי אותם הפתאים נתלים מאמרם הרוצה להנות ייהנה כאלישע ושלא להנות אל ייהנה כשמואל הרמתי, ואין זה דומה לזה כלל, ואין זה אצלי אלא הטעיה מן הלומד מזה, כיון שהוא ברור ואין מקום טעות. לפי שאלישע לא היה מקבל ממון מבני אדם קל וחומר שיגבה מהם ויקבע עליהם חיובים חלילה לו מזה. אלא היה מקבל הכיבוד בלבד..." אין שום סיבה להניח שמתן שבנא, עזריה ונשיא היה שונה מהותית מאשר אלישע היה מקבל. לא גביה לא דרישה ולא בקשה ולא שידול אלא הסכמה לקבל. יש לציין כאן שלוש נקודות : א. אמר רשב"ץ על הלל- 23 "אבל אחר שעלה לגדולה לא מצינו" הנה מצינו, וכי למה שבנא הציע את עזרתו? הרי לא מפני שהלל היה נוטל מהציבור(ראה ע'15) ב. "היכי דמי חילול השם? אמר רב: כגון אנא. אי שקילנא בישרא מטבחא ולא יהיבנא דמי לאלתר... רבי יוחנן אמר: כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין." (יומא פו,א ) למה פער כזה בין רב לר' יוחנן? יצא שאם ר' יוחנן קונה ומשלם לאלתר- זה חילול השם. אלא היות וקיבל מהנשיא כדי להיות פנוי לת"ת כל עיסוק חול, אף בהידור של מידת חסידות- חילול השם . ג . אם חילול השם הוא לבקש דחית תשלום, כיצד יכול להיות מותר לדרוש, לגבות, לקבוע חיובים או אף לבקש לנדב? עסקת זבולון – יששכר לא נראה לי צריך הסבר זה. יששכר בסופו של דבר היה בעל נחלה שבטית, ואף אם נאמר שלא ניצלו אותה כלל , הרי שלא יתכן שסתם הזניחוה, אלא בוודאי מסרה לניצול לזבולון הינו קיבלו מעין דמי שכירות. כעת אפשר לסכם דברי רשב"ץ. כל המבנה נישען למעשה על שתי נקודות. האחת: המשפט "אדם חשוב שני" שמאפשר להפוך אותו "אדם חשוב" לישות הלכתית נפרדת, ועל ידי כך לא להתמודד עם הסתירות האפשריות במקורות אחרים אשר לא רואים שאיפה לעושר וכבוד כדבר ראוי . "אדם חשוב" זה, היות והוא שונה, מותר לו, ואף חייב לרדוף כבוד ולהתעשר, כדי ליצור מעמד רם ונישא, כך שדבריו יושמעו. ממרומי כסאו, המרופד בכסף וכבוד, הוא יכול, באין מפריע ונחת, להטיף לשאר בני תמותה על אפסיות ערכי החומר, שבח ענוה, גנותם של רודפי כבוד, גודל ההסתפקות ושאר ערכי יהדות, ודבריו, ללא ספק, יקלטו היטב מפני מעמדו הרם. נקודה שניה: אינו מבחין בעקביות בין חובה לעזור, רשות לקבל וזכות לתבוע (כבוד או כסף) כאלו היה זה אותו דבר. תוך שזה יצר רושם שרמב"ם אוסר לעזור. אם להוציא מקומות בהם הוא מתפרץ בדלתים פתוחות לרווחה מאמרו יתקצר עד למחצה. )
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה