הסכמה מושגית כפתח לכפירה
הטעות הנפוצה ביותר של אחינו הרציונליסטים — בעיקר שטוחי החשיבה שבהם — בבואם להתווכח עם תורת הקבלה, היא קבלתם החפוזה של המונח "אין־סוף" ככינוי לגיטימי לבורא. הם מניחים שמדובר במושג מופשט ונשגב התואם את תורת משה, ואף סבורים שהוא עולה בקנה אחד עם תורת התארים השליליים של הרמב"ם. משום כך הם מפנים את ביקורתם רק אל המערך הסבוך של הספירות והפרצופים שמתחת ל"אין־סוף" - וכבר בנקודת הפתיחה נלכדים במסגרת המטאפיזית של הקבלה. מכאן קצרה הדרך לטביעה בשיטפון של דמגוגיה ומתווכים מדומים.
כיצד עצם ההסכמה למונח פותחת פתח לתורת ההאצלה
כאשר הרציונליסט מקבל את הגדרת האל כ"אין־סוף", הוא מקבל במובלע את ההנחה שהבורא הוא ישות חסרת גבול במובן כמותי או כוללני. הנחה זו מטשטשת את ההבחנה המוחלטת בין הבורא לנברא: אם האל הוא האין־סוף הטוטלי, קשה להותיר מקום לדבר־מה שמחוצה לו. מכאן נפתחת הדרך לתפיסות של האצלה, פנתאיזם והתגלמות, שבהן העולם והטבע נתפסים כהשתלשלות של האלוהות עצמה.
הכשל הלוגי בייחוס אינסופיות לאלוהי הרמב"ם
המושג "אין־סוף" אינו מתאר את אלוהי הרמב"ם. במטאפיזיקה הרציונליסטית, אינסופיות כמותית שייכת לקטגוריות של מידה, מרחב ושיעור: דבר בעל שיעור שאינו מגיע לקצה. ואילו הבורא, לפי הרמב"ם, אינו "גדול עד אין קץ" ואינו "מתפשט ללא גבול". הוא מובדל לחלוטין מכל מושג של כמות וממד. הבחנה זו עולה בבירור מדברי הרמב"ם בהלכות יסודי התורה א, ה:
המצוי הזה הוא אלהי העולם אדון כל הארץ, והוא המנהיג הגלגל בכח שאין לו קץ ותכלית, בכח שאין לו הפסק, שהגלגל סובב תמיד ואי אפשר שיסוב בלא מסבב, והוא ברוך הוא המסבב אותו בלא יד ובלא גוף.
כלומר, הרמב״ם מייחס היעדר קץ לכוח פעולתו של הבורא, לא
לעצמותו, ואינו הופך את „אין־סוף” לשמו של
הבורא. שלילת ההפסק מן הפעולה אינה תיאור של עצם בעל
שיעור אינסופי.
לא כל ניסוח שלילי הוא תואר שלילי
כוונת הרמב"ם בתארים שליליים אינה להכשיר אוטומטית כל כינוי הפותח ב"אין", "חסר" או "נעדר". יש תארים שבחזותם הם שליליים, אך למעשה הם משייכים את המתואר לקטגוריה שבה התכונה הנשללת רלוונטית. כך המונח "אין־סוף" שולל קצה, אך עלול באותה נשימה להציג את הבורא כדבר בעל שיעור — אלא ששיעורו אינו מוגבל. זהו תיאור פסאודו־שלילי: שלילת הסוף נעשית לתיאור חיובי של ישות אינסופית, מעין כמות מטאפיזית כוללת.
אמנם לבורא אין סוף, אך אין להגדיר את עצמותו באמצעות שלילה זו. כשם שאין לו כאב שיניים או משכנתה, אך איש לא יכנה אותו "חסר כאב שיניים" או "חסר משכנתה" ולא ישתית על כך תורה שלמה — כך אין להעמיד את הגדרתו על "אינסופיותו". אלוהים ברא כל התחלה וכל סוף, והוא מופשט משניהם. גם העובדה שבמתמטיקה קיימים אינסופים מסוגים שונים מראה שהמילה "אינסוף" אינה מציינת מעצמה אחדות, שלמות או אלוהות. אם "אין־סוף" הוא שלילה טהורה, אי־אפשר להסיק ממנו התפשטות, האצלה או ספירות. אם מסיקים ממנו מסקנות כאלה, סימן שהמונח כבר קיבל תוכן חיובי.
שיח הסרק של המקובלים: "להאכיל את הטרול"
כניסה לדיונים אינסופיים על מערכת הספירות והפרצופים — מה טיבם, כיצד הם מתקשרים לאין־סוף והאם מדובר באלגוריה — פירושה "להאכיל את הטרול". זוהי קונסטרוקציה מלאכותית שבדו המקובלים מלבם הערל כדי לפתור בעיה שנוצרה מתוך הנחתם שלהם. אם נקודת המוצא אינה עומדת, אין צורך להסתבך בפתרונות שנועדו להצילה.
מדריך מעשי: נקודות מפתח לוויכוח מנצח
אל תיכנס למגרש שהמקובל בונה עבורך. במקום לטבוע בדיונים על ספירות, פרצופים וספר הזוהר, פנה ישירות אל ההנחה המטאפיזית שעליה נשען המבנה כולו.
.1 .דחה את המונח "אין־סוף"
הבהר שהמונח אינו מייצג את אלוהי הרמב"ם. אלוהים הוא הבורא של כל התחלה וכל סוף ונשגב מהם; הגדרתו באמצעות שלילת הסוף אינה טובה יותר מהגדרתו באמצעות שלילת כאב שיניים או משכנתה.
.2 .חשוף את כשל הכמות
— או דרוש הגדרה
הראה כי "אין־סוף" עלול להשתייך לעולם הכמות והגודל: ישות בעלת שיעור שאין לו קץ. אלוהי ישראל, לעומת זאת, הוא אחד באחדות פשוטה ומופשט לחלוטין מכמות. המעבר מישות "נבדלת" לישות "כוללת" הוא שמכשיר את הדרך לפנתאיזם ולעבודה זרה. לחלופין, דרוש מן המקובל להבהיר לאיזו משלוש המשמעויות של המונח הוא מתכוון:
משמעות כמותית
שיעור או התפשטות שאין להם קצה. פירוש זה משייך את הבורא לעולם המידה והגודל, ודוחף את השיטה לעבר הגשמה גסה.
משמעות שוללת
היעדר הגבלה, חסרון או הפסק. אם לכך בלבד הכוונה, אין מן השלילה הזאת שום מעבר הכרחי למערכת הספירות. עצם העובדה שהבורא אינו מוגבל אינה יוצרת צורך במתווכים בינו לבין בריאתו. יתרה מזו — הצורך בספירות מתעורר רק אם מניחים מראש שפעולה ישירה של הבורא האין־סופי בעולם אינה אפשרית. אולם הנחה סמויה זו עומדת במתח עם ההנחה הגלויה שבשמה נוצרה המערכת — היעדר כל הגבלה, חסרון או הפסק. המבנה כולו נותר ללא הצדקה.
משמעות כוללנית
מציאות הכוללת את הכול ואינה מותירה דבר מחוצה לה. פירוש זה מטשטש את ההבחנה בין תלות העולם בבורא לבין היות העולם חלק מן הבורא, ופותח פתח לפנתאיזם נוסח שפינוזה.
.3. אל תיגרר לדיון בפרטי המערכת
אל תנסה להכריע אם הספירות הן עצמים, כלים או משלים. כל עוד נקודת המוצא — הגדרת הבורא כ"אין־סוף" — לא הוכחה, אין טעם להתווכח על המנגנונים שנועדו לגשר בינו לבין העולם.
השורה התחתונה
המונותאיזם של הרמב״ם וחז״ל אינו מציג את אלוהים כסך כל המציאות האינסופית, אלא כהוויה אחת, פשוטה, מופשטת ונבדלת מן העולם; הבריאה כולה נבראה ברצונו יש מאין. לכן אין צורך להאכיל את הטרול בדיוני סרק על ספירות ופרצופים: יש לעקור את הנחת ה"אין־סוף" שעליה הם נשענים.
"אין־סוף" מתפקד אצל המקובל באופן רב־משמעי: כשהמונח מותקף, הוא מוצג כשלילה בלבד; כשהוא נדרש להצדיק את ההאצלה, הוא מקבל משמעות חיובית וכוללנית. המשמעות הכמותית
מקרבת להגשמה; המשמעות הכוללנית מקרבת לפנתאיזם. המשמעות השוללת, לעומתן, אינה מוליכה לאלילות — אך גם אינה מספקת שום בסיס לתורת
ההאצלה. העמימות נשמרת באמצעות המעבר
המתמיד בין שלוש המשמעויות.