(רשימה חלקית – נדרשת בדיקה)
א.
בדבר טעם נטילת ידיים שחרית מפני טומאה מיסטית – "וכן
כתוב בספר הזוהר פרשת וישב (קפד:) על פסוק (בראשית לז יז) ויאמר האיש נסעו מזה.
ועוד כתובים שם בנטילת ידים שחרית חידושין שאינם נמצאים בפוסקים וזה לשונו רבי
שמעון פתח ארחץ בנקיון כפי וכו' תא חזי רזא דמלתא הכא דלית בר נש בעלמא דלא טעים
טעמא דמותא בליליא ורוחא מסאבא שריא על ההוא גופא.." (בית
יוסף אורח חיים סימן ד)
ב.
שיצא מביתו לבית הכנסת לבוש תפילין – "והדרך
הנכונה לברך על טלית קטן ואחר כך יניח תפילין של יד ושל ראש ואז יבוא לבית הכנסת
ויתעטף בטלית גדול ובזה יצא ידי חובת רבי שמעון בן יוחאי שכתב בספר הזוהר פרשת
ואתחנן (רסה.) שצריך שיהא לבוש ציצית ותפילין בצאתו מפתח ביתו לילך לבית הכנסת.."
(בית
יוסף אורח חיים סימן כה)
ג.
חליצת תפילין לפני מוסף ראש חודש – "..וביום
ראש חודש נהגו העולם לחלוץ תפילין קודם תפלת מוסף ושמעתי שהטעם משום דבאותה תפלה
אומרים כתר ואין נכון להיות באותה שעה כתר דתפילין כעין מה שאכתוב בסימן ל"א
(ד"ה וחולו) בשם הזוהר במדרש שיר השירים (ז"ח דפוס מונקאטש ח.) על הנחת
תפילין בחול המועד וכיון שבתפלה זו אומרים כתר אפילו כשמתפלל בלחש ראוי שלא יהיו
עליו" (בית יוסף אורח חיים סימן כה)
ד.
יוסף קארו מודה שבתקופת הפוסקים הראשונים ספר הזוהר כלל לא היה ידוע - "..כן
כל שכן שבימי הפוסקים עדיין לא נגלה ספר המאור הקדוש בעולם.." (בית
יוסף אורח חיים סימן כה)
ה.
ברכת הלבנה רק לאחר שבעה ימים (במקום מהיום הראשון) – "..אין
מברכין עליה עד שיעברו שבעת ימים עליה" (שולחן ערוך אורח חיים הלכות ראש חודש
סימן תכו)
ו.
הנחת תפילין בחול המועד (הוא אסר זאת למרות שמצוה להניח) – "..ועכשיו
נהגו כל בני ספרד שלא להניחם בחול המועד ושמעתי שמקודם היו מניחים אותם בחול המועד
כדברי הרא"ש ואח"כ מצאו שכתב רבי שמעון בר יוחי במאמר אחד שאסור להניחם
בחול המועד ועל כן נמנעו מלהניחם בחול המועדא.." (בית יוסף אורח חיים סימן לא)
ז.
אמירת ה' מלך בכל יום פעמיים כשהוא עומד – "..ונוהגים
עכשיו לומר בכל יום ה' מלך ה' מלך וכו' פעמים בעמידה וזה לשון שבלי הלקט (סי' עו)
מה שנהגו לומר ה' מלך בעמידה בזמירות בשבתות וימים טובים כתב ה"ר בנימין הטעם
לפי שנמצא בהגדה (מדרש כונן בסופו) מלאך אחד עומד שחרית באמצע הרקיע ופותח ואומר
ה' מלך ה' מלך וכו' וכל גדודי מעלה עונין אחריו עד שמגיעין לברכו וכשם שהמלאכים
אומרים אותו בעמידה כך אנו ראויים לאומרו בעמידה ובחול לפי שמתבטלין ממלאכתן
וצריכין למעשה ידיהם ואין להם פנאי לא נהגו לאומרו בעמידה ומה שאומר במ"ס
שאומרים אותו בפסח בעמידה לאו לאפוקי שאר ימים טובים ושבתות אלא לאפוקי ימות החול
ויש שאין אומרים אותו בחול כלל עכ"ל ומה שאומרים אותו פעמיים נראה שהוא על פי
מה שכתב בתיקונים (תיקון ע' קלד:) כשבא לפרש הסודות הנרמזים בשבח זה אמר ובגין דא
כפל לון תרין זימנין.." (בית יוסף אורח חיים סימן נ)
ח.
תיאור הסיבה לאמירת הקדיש בארמית – "..והכי
איתא בספר הזוהר וגם כתוב שם טעם למה נתקן בלשון ארמי וזה לשונו בפרשת תרומה
(קכט:) תא חזי קדושתא דא לאו איהי כשאר קדושאן דאינון משלשין אבל קדושה דא סליק
בכל סטרין לעילא ותתא ובכל סטרי מהימנותא ותבר מנעולין וגושפנקי דברזלא וקליפין
בישין לאסתלקא יקרא דקב"ה על כלא ואנן בעינן למימר ליה בלישנא דסטרא אחרא
ולאתבא בחילא תקיף אמן יהא שמיה רבא מברך בגין דיתבר חילא דסטרא אחרא ואסתלק
ביקריה יקרא דקב"ה על כולא וכד אתבר בקדושתא דא חילא דסטרא אחרא קב"ה
אסתלק ביקריה ואדכר לבנוי ואדכר לשמיה ובגין דקב"ה אסתלק ביקריה בקדושתא דא
איהו בעשרה ובלישנא דא על כרחיה דסטרא אחרא אתכפייא ואתבר חיליה ואסתלק יקרא
דקב"ה ותבר מנעולין וגושפנקין דשלשלאי תקיפין וקליפין בישין ואדכר קב"ה
לשמיה ולבנוי זכאין אינון עמא קדישא דקב"ה יהב לון אורייתא קדישא למזכי בה
לעלמא דאתי. ומכאן יש להתבונן כמה יש לכוין בקדיש וכמה יש להשתדל לענות אותוב והכי
מוכח עוד שם בפרשה הנזכרת (קסו.) שכתב וזה לשונו ובגין דחמינא ליה יומא חד דדלג
מאגרא חדא למשמע קדיש בהדי ציבורא סליק ברעותי למיסב ליה ברתי נפקו ציבורא מבי
כנישתא ויהיבנא ליה ברתי דאמינא בדלוגא דא למשמע קדיש גברא רבא איהו באורייתא.."
(בית יוסף אורח חיים סימן נו)
ט.
אמירת תרגום של קדושת ובא לציון בלחש – (..אבל
בספר הזוהר כתוב שאין היחיד אומר קדושת יוצר ואפילו קדושת ובא לציון שבלשון הקדש אין
היחיד אומר אותה וזה לשונו בפרשת תרומה (קלב:) קדושה דא דקא מקדשי מלאכי עילאי לאו
איהו ביחיד והא אוקימנא כל קדושה דאיהי בלשון הקדש יחיד אסור ליה למימר לה תרגומא
לעולם ביחיד ולא בסגיאין וסימנך לרזא דא שנים מקרא ואחד תרגום שנים לישנא דסגיאין
איהו דודאי קדושה בלשון הקודש אסור איהו ביחיד קדושת תרגום אסור איהו בסגיאין אלא
ביחיד לעולם אחד תרגום תנינן ולא תרין ולא יתיר תרגום אתא למעוטי והכי איצטריך
לשון הקדש אתא לרבויי והכי איצטריך דמעלין בקודש ולא מורידין ובתרגום מורידין ולא
מעלין אחד תנינן ולא יתיר ולא מעלין כלל עכ"ל. ומכאן תבין שהטעם שאנו אומרים
קדושת תרגום שבובא לציון בלחש הוא מפני שדבר שהוא בלשון תרגום אין לאמרו ברבים
ולכן אומר אותה כל יחיד בפני עצמו.."
(בית יוסף אורח
חיים סימן נט)
י.
דילוג היחיד על קדושת יוצר – "..ואף
על פי שהעולם נהגו לומר קדושת יוצר ביחיד נראה לעניות דעתי שמאחר שאין דבר זה
מפורש בתלמוד יש לנו לתפוס כדברי הזוהר וכמו שכתבתי בסימן ל"א בדין הנחת
תפילין בחול המועד.." (בית יוסף אורח חיים סימן נט)
יא.
חזרה פעמיים על המילים "אני ה אלוהיכם" בקריאת שמע – "..וכן
כתב ג"כ הרב רבי דוד אבודרהם (עמ' שז) והביא מאמר זה שבמדרש רות (שם) וכתוב
בו שחוזר ה' אלהיכם אמת וכן נוהגין העולם לכן כל המשנה ידו על התחתונה וגוערין בו
ומבטלין את דבריו ומקיימין מנהג אבותינו שהוא על פי ספר הזוהר והם שקבעו מנהג זה
ודאי דקדקו בדבר ומצאו שזהו אמת ויציב.."
(בית יוסף אורח
חיים סימן סא)
יב.
כמות החלונות שצריך שיהיה בבית כנסת – "..אבל
בספר הזוהר כתב בפרשת אלה פקודי (רנא.) שצריך להיות בו י"ב חלונות לסיבת סוד
נכמס" (בית יוסף אורח חיים סימן צ)
יג.
המשמיע קולו בתפילתו –
"..ומכל
מקום הזוהר (ויקהל רב.) שכתבתי בסימן קמ"א (ד"ה ומתוך) מסכים לדברי
התוספתא וראוי לחוש לו [עד כאן]" (בית יוסף אורח חיים סימן קא)
יד.
אמן בין גאולה לתפילה –
"..שפשט
המנהג על פי הזוהר שלא לענות אמן בין גאולה לתפילה" (בית יוסף אורח חיים סימן
קיא)
טו.
נטילת ידיים לכהנים ע"י הלויים – "..ושהיו
הלוים יוצקים מים על ידיהם ולא הייתי יודע מאין להם דבר זה ליטול על ידי הלוים עד
שזיכני יי' ומצאתיו מפורש במדרש הזוהר פרשת נשא (קמו:) וזה לשונו תנא כהן דבעי
לפרסא ידוי בעי ליתוסף קדושה על קדושה דיליה דיבעי לקדשא ידוי על ידי דקדישא מאי
קדישא דא ליואה דיבעי כהנא ליטול קדושה דמיא מן ידוי דכתיב וקדשת את הלוים הא
אינון קדישין וכתיב בלוים (במדבר יח א) וגם את אחיך מטה לוי וכו' שבט אביך כלל
מכאן כל כהן דפריס ידוי בעי לאתקדשא ע"י דקדישא ליתוסף קדושה על קדושה ולא
יטול קדושה דמיא מבר נש אחרא דלאו קדישא. וכתוב עוד שם ובצניעותא דספרא תנא לוי
דאתקדש כהנא בעי לאתקדשא בקדמיתא ע"כ וכן ראוי לנהוגה [בדק הבית].." (בית
יוסף אורח חיים סימן קכח)
טז.
שהכהנים יגביהו יד ימין
מעל שמאל בברכת הכהנים – "ומגביהין ידיהם כנגד כתפיהן. משנה שם (לח.) במדינה כהנים נושאים את
ידיהם כנגד כתפיהם ובמקדש על גבי ראשיהם ופירש רש"י טעמא מפני שבמקדש מברכין
את העם בשם המפורש ושכינה למעלה מקשרי אצבעותיהם: וכתבו הגהות מיימוניות פי"ד
(אות ג) ויש להגביה הימנית קצת למעלה מן השמאלית כדכתיב וישא אהרן את ידיו ידו
כתיב וכן (שמות יז יב) ויהי ידיו אמונה וכן ראוי על פי הקבלה עכ"ל [בדק הבית]
וכן כתב בזוהר פרשת נשא (קמו.)" (בית יוסף אורח חיים סימן קכח)
יז.
העולה לתורה ישתוק כשהחזן קורא בתורה – "..ורבינו
הגדול מהר"י אבוהב ז"ל כתב שמעתי שכתוב בספר הזוהר שאין לקרות כלל אלא
אחד וראוי לחוש לדבריו אם האמת הוא כך שאני לא ראיתיו כתוב אלא ששמעתיו עכ"ל
ואני הכותב זכיתי למוצאו והוא בפרשת ויקהל (רב:) וז"ל ואסיר למיקרי באורייתא
בר חד בלחודוי ושתקין ושמעין מלה מפומיה כאילו קבלין לה האי שעתא מטורא דסיני ומאן
דקרי באורייתא ליהוי חד קאים עליה ושתיק דלא ישתכח בר דיבור חד בלחודוי לא תרין
דיבורים לשון הקודש חד וחד הוא לא תרין ואי תרין משתכחין בס"ת גריעותא דרזא
דמהימנותא איהו וגריעו דיקרא דאורייתא. וקודם לזה כתוב אי ההיא צלותא אשתמעת
לאודנין דבר נש לית מאן דציית לה לעילא ולית דצייתין ליה אחרנין בר מאן דשמע בקדמיתא
בגין כך בעי לאסתמרא דלא ישמעון לההיא צלותא בני נשא ותו דמילתא דצלותא אתאחדא
בעלמא עילאה ומלה דעלמא עילאה לא איצטריך למישמע כגוונא דא מאן דקרי בספרא
דאורייתא חד קארי וחד לישתוק ואי תרי קראן באורייתא גרעי מהימנותא לעילא ע"כ
וכיון דלדברי הזוהר אסור לקרות אלא אחד לבד ועכשיו שנהגו ששליח ציבור הוא הקורא
העולה אסור לקרות אף על פי שלדברי הפוסקים צריך לקרות ואם לא יקרא כתבו דהוי ברכה
לבטלה מאחר שלא נזכר זה בתלמוד בהדיא לא שבקינן דברי הזוהר מפני דברי הפוסקים ועוד
דהא איכא למימר דכל שהעולה שומע מה ששליח ציבור קורא ומכוין לבו לדבריו הרי הוא
כקורא דשומע כעונה (סוכה לח:) הילכך צריך ליזהר העולה מלקרות עם שליח ציבור ומיהו
אפשר שאפילו לדברי הזוהר רשאי לקרות והוא שלא ישמיע לאזניו וכן משמע מהלשון השני
שכתבתי דמדמה ליה לתפלה שאסור להשמיע לאזניו ואף על פי שבלשון הראשון שכתבתי לא הזכיר
אלא דיבור אפשר דכל שאינו משמיע לאזניו לא קרי ליה דיבור וכן ראוי לעשות לקרות
העולה בנחת בענין שלא ישמיע לאזניוב: בני רומניא נוהגים שהעולה הוא קורא בקול רם
כדין התלמוד וכדי שלא לבייש את מי שאינו בקי בדקדוק הקריאה מעמידין מקרא אחד אצל
העולה והמקרא אומר כל תיבה ותיבה תחלה ואח"כ אומרה הקורא ויש סמך למנהג זה
ממאי דפירש רש"י בפרק קמא דשבת (יב:) אהא דתניא אבל מסדר הוא ראשי פרשיותיו
שמתוך שראש הפרשה שגורה בפיו הוא נזכר בכולה למחר ומסייע את שבעה הקורים בנקודה
וטעמיה בלחש ע"כ. ואף על פי שהנוהגים מנהג זה המקרא אומר התיבה בקול רם נראה
דלא דמי למאי דאמרינן לא יקראו שנים בקול רם דהתם שניהם מוציאין התיבה מפיהם בבת
אחת אבל הם כשהמקרא אומר התיבה העולה שותק וכשהעולה חוזר ואומר אותה המקרא שותק
ולעולם אין שם אלא קול אחד לבד מהאי טעמא אפשר שאפילו לדברי ספר הזוהר שפיר דמי המנהג
הזה" (בית יוסף אורח חיים סימן קמא)
יח.
אכילת בשר אחר גבינה –
"..ויש
מחמירין על עצמם שלא לאכול בשר אחר גבינה בסעודה אחת מפני שכתוב בספר הזוהר פרשת
משפטים (קכה.) וז"ל אשכחן דכל מאן דאכיל האי מיכלא כחדא או בשעתא חדא או
בסעודתא חדא ארבעין יומין אתחזיא גדיא מקלסא בקלפוי לגבי אינון דלעילא וסייעתא
מסאבא מתקרבין בהדיה וגרים לאתערא דינין בעלמא דינין דלא קדישין ואי אוליד בר
באינון יומין אוזפין ליה נשמתא מסטרא אחרא דלא איהי קדישא עכ"ל וכבר כתב
המרדכי (חולין סי' תרפז) שמהר"מ (תשובות דפוס פראג סי' תרטו) היה נוהג שלא לאכול
בשר בהמה וחיה אחר גבינה לפי שפעם אחת מסעודה לסעודה מצא גבינה בין שיניו גזר
להחמיר על עצמו ואין זה כחולק על התלמוד ולא כמוסיף שהוא גורע דהא חזינא פרק כל
הבשר אנא להא מילתא כחלא בר חמרא וכו' וכל חד מצי לאחמורי אנפשיה לעשות משמרת
ובעוף אני מיקל כיון דגבינה ועוף נאכלין באפיקורן ע"כ. והא ודאי שהוא
ז"ל לא ראה ספר הזוהר ואפילו הכי היה מחמיר על עצמו משום מעשה שהיה ואף על פי
שהיה מיקל בעוף היינו לפי שלא ראה ספר הזוהר אבל אנו שזכינו לראותו טוב ונכון
להחמיר אפילו בבשר עוף" (בית יוסף אורח חיים סימן קעג)
יט.
טעם קריעת גזר דין של המתענה תענית חלום בשבת - וטעמו של דבר למה (קוראין) [קורעין]
גזר דינו כתוב בספר הזוהר פרשת אמור (קה.)" (בית יוסף אורח חיים סימן רפח)
כ.
תענית אחר תענית חלום בשבת - "..אבל בספר הזוהר כתוב בפרשת ויקהל (רז:)
שצריך להתענות מיד ביום המחרת כדי לתקן את אשר עיות בביטול עונג שבת" (בית
יוסף אורח חיים סימן רפח)
כא.
החמרה לעניין הנאה מגיד הנשה – "..ומיהו
בספר הזוהר פרשת וישלח (עח.) נראה שהגיד אסור בהנאה ולכן טוב ליזהר" (בית
יוסף יורה דעה סימן סה)
כב.
כתיבת תיבת שד"י כנגד מילת "והיה" – "..ובספר
הזוהר פרשה הנזכר מבואר שצריך לכתבו כנגד תיבת והיה שכתוב שם כלשון הזה תא חזי
והיה שמא קדישא מתתא לעילא ועל דא שד"י אתרשים מלבר לקבל שמא דא והי"ה
מלגיו שד"י מלבר למהוי נטיר בר נש מכל סטרין מלבר ומלגיו עכ"ל וכן ראוי
להנהיג" (בית יוסף יורה דעה סימן רפח)
כג.
מניעת נשים מלהגיע לבית עלמין – "ובספר
הזוהר פרשת ויקהל (קצו.) כתוב שיש למנוע לנשים מלצאת לבית הקברות מפני שאם יוצאות
גורמות רעה לעולם וכן ראוי למנען" (בית יוסף יורה דעה סימן שנט)
כד.
אמירת קדיש וקריאת מפטיר על-ידי יתום – "..כתב
הכל בו (פח.) על מה שנמצא בהגדה שפעם אחת פגע רבי פלוני באחד שהיה מקושש עצים וכו'
אמר ליה אין מי שיצילני אם לא שיאמר בני קדיש אחד או יפטיר בנביא על זה פשט המנהג
לומר בנו של מת קדיש בתרא כל שנים עשר חודש וגם להפטיר בנביא ויש שמתפללין כל
מוצאי שבת תפלת ערבית לפי שבאותה שעה חוזרין הרשעים לגיהנם ואפשר שתגן עליהם אותה
תפלה [עכ"ל]ח והמעשה הזה הוא בזוהר [חדש] בסוף פרשת אחרי מות: וכתב עוד (שם
ע"ב)ח* בשם הרב רבינו מאיר נ"ע (תשב"ץ סי' תכז) שמצוה להתענות ביום
שמת אביו או אמו ומצוה לומר קדיש על אמו בחיי אביו ואם אביו מקפיד אף על פי שאמו
עשתה לו צואה לומר בשבילה כבוד האב קודם לכבוד האם עכ"ל" (בית
יוסף יורה דעה סימן שעו)
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה