מִקֵּץ
פרק מא
(יט)... לֹא רָאִיתִי כָהֵנָּה בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם לָרֹעַ:
אין זה חלק מהחלום אלא התרשמות של פרע מהנראה בו.
(כא) וַתָּבֹאנָה אֶל קִרְבֶּנָה וְלֹא נוֹדַע כִּי בָאוּ אֶל קִרְבֶּנָה וּמַרְאֵיהֶן רַע כַּאֲשֶׁר בַּתְּחִלָּה וָאִיקָץ:
גם "...ולא נודע כי באו..." לא נמצא בסיפור הדברים אלא התרשמות של פרע מן הנראה.
(לא) וְלֹא יִוָּדַע הַשָּׂבָע בָּאָרֶץ מִפְּנֵי הָרָעָב הַהוּא אַחֲרֵי כֵן כִּי כָבֵד הוּא מְאֹד:
"ולא יודע השבע..." מן הסתם, יוסף מפרש כאן דברי פרע "...ולא נודע כי באו אל קרבנה...". אך זה רק התרשמותו של פרע ולא הנמצא בסיפור הדברים. מטבע של הדבר כאשר נדרש חלום, מה שנדרש למעשה זה לא תוכן של החלום, אלא רושם שהוא יוצר.
(לג) וְעַתָּה יֵרֶא פַרְעֹה אִישׁ נָבוֹן וְחָכָם וִישִׁיתֵהוּ עַל אֶרֶץ מִצְרָיִם:
(לד) יַעֲשֶׂה פַרְעֹה וְיַפְקֵד פְּקִדִים עַל הָאָרֶץ וְחִמֵּשׁ אֶת אֶרֶץ מִצְרַיִם בְּשֶׁבַע שְׁנֵי הַשָּׂבָע:
(לה) וְיִקְבְּצוּ אֶת כָּל אֹכֶל הַשָּׁנִים הַטֹּבֹת הַבָּאֹת הָאֵלֶּה וְיִצְבְּרוּ בָר תַּחַת יַד פַּרְעֹה אֹכֶל בֶּעָרִים וְשָׁמָרוּ:
(לו) וְהָיָה הָאֹכֶל לְפִקָּדוֹן לָאָרֶץ לְשֶׁבַע שְׁנֵי הָרָעָב אֲשֶׁר תִּהְיֶיןָ בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְלֹא תִכָּרֵת הָאָרֶץ בָּרָעָב:
יוסף לא רק מפרש את החלום, אלא גם נותן עצה מה לעשות.
(לז) וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי פַרְעֹה וּבְעֵינֵי כָּל עֲבָדָיו:
למה פרע בטוח שהסבר אשר קיבל מיוסף אכן נכון ויתקיים? העצה שנותן יוסף בעקבות החלום היא הרי טובה למלכות על כל פנים. גם אם פרע לא כל כך האמין בפירושו, הרי תירוץ טוב להעלות מסים יש כאן, ואם הדבר לא יקרה הרווח נישאר. שמא גם זה מבחינת "כי טוב פתר".
(מג) וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם:
"אברך"- מילה זו נמצאת פעם יחידי, לכן משמעותה לא ברור, אין ספק שהיא באה לציין גדולה או שבח.
כיום הסבו אותה לציין עובדי ה' בשכר, כנראה מתוך ענווה יתרה.
פרק מב
(כא) וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ...
החרתה היא לא על עצם העוינות כלפיו אלא על מימדיה.
...עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת: וגם (כח) וַיֹּאמֶר אֶל אֶחָיו הוּשַׁב כַּסְפִּי וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹקִים לָנוּ:
אירועים בלתי מובנים, חריגים נתלים באיזושהי השגחה ונעדר חיפוש גורם ישיר להם
(כד) וַיִּסֹּב מֵעֲלֵיהֶם וַיֵּבְךְּ וַיָּשָׁב אֲלֵהֶם וַיְדַבֵּר אֲלֵהֶם וַיִּקַּח מֵאִתָּם אֶת שִׁמְעוֹן וַיֶּאֱסֹר אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם:
למה בכה? כי ראה שמתחרטים? או כי מתחרטים רק על חומרת עוינות ולא על עוינות? או כי התחרט גם הוא על שתרם להגברת שנאה בסיפוריו?
(לה) וַיְהִי הֵם מְרִיקִים שַׂקֵּיהֶם וְהִנֵּה אִישׁ צְרוֹר כַּסְפּוֹ בְּשַׂקּוֹ וַיִּרְאוּ אֶת צְרֹרוֹת כַּסְפֵּיהֶם הֵמָּה וַאֲבִיהֶם וַיִּירָאוּ:
שוב, נעדר ניסיון להסביר את האירוע.
(לז) וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ:
ערובה מוזרה מציע ראובן, מתת שתי נכדים כערובה לסיכון בנו אמורה לפייס? "אחריות"- פרוש הדבר, אם לא עשיתי את אשר התחייבתי הרי אני בסיכון דומה. אך מה בן יכול להציע לאביו אשר הוא לא עומד לרשת ממנו?
"שתי בני" זו הצהרה סתם, הבא להביע מדת ביטחון ביכולתו לעמוד בהתחייבות.
פרק מג
(ב) וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ לֶאֱכֹל אֶת הַשֶּׁבֶר אֲשֶׁר הֵבִיאוּ מִמִּצְרָיִם וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֲבִיהֶם שֻׁבוּ שִׁבְרוּ לָנוּ מְעַט אֹכֶל:
חילוץ של שמעון אינו שיקול כביכול.
(ט) אָנֹכִי אֶעֶרְבֶנּוּ מִיָּדִי תְּבַקְשֶׁנּוּ אִם לֹא הֲבִיאֹתִיו אֵלֶיךָ וְהִצַּגְתִּיו לְפָנֶיךָ וְחָטָאתִי לְךָ כָּל הַיָּמִים:
ככלל "אחריות" משמעותו להעמיד את עצמו בסיכון שאם לא... אז... . אך כאן האחריות הבן כלפי האב, אשר מבחינתו גם העדר אחריות בעיה וגם כניסת בן נוסף תחת איום שכרוך באחריות בעיה. אז על מה אפשר להתנאות?
(יא) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יִשְׂרָאֵל אֲבִיהֶם אִם כֵּן אֵפוֹא זֹאת עֲשׂוּ קְחוּ מִזִּמְרַת הָאָרֶץ בִּכְלֵיכֶם וְהוֹרִידוּ לָאִישׁ מִנְחָה מְעַט צֳרִי וּמְעַט דְּבַשׁ נְכֹאת וָלֹט בָּטְנִים וּשְׁקֵדִים:
"...אם כן אפוא..."- אם מה? אם כן שאין ברירה. כי איך עוד לשחרר את שמעון, כי "נמות גם אנחנו וגם טפנו" לא סיבה באמת, תמיד אפשר להביא על ידי סוחרים. שמעון לא מוזכר כשקול לא מפני שהוא לא מהווה שיקול, אלא כי העצה היחידה מפחידה.
(יד) וְאֵל שַׁדַּי יִתֵּן לָכֶם רַחֲמִים לִפְנֵי הָאִישׁ וְשִׁלַּח לָכֶם אֶת אֲחִיכֶם אַחֵר וְאֶת בִּנְיָמִין וַאֲנִי כַּאֲשֶׁר שָׁכֹלְתִּי שָׁכָלְתִּי:
ומה נותר חוץ מלהתכונן לכל מקרה- מנחה, כסף משנה ותפילה.
לפרשת וַיִּגַּשׁ
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה