וַיִּשְׁלַח
פרק לב
(כט) וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל:
"שרית עם אלהים"- מה הוא אלהים כאן? במקרא מילה זו משתמשת ב ארבע מובנים. א. ריבון העולמים.
ב. שופט. ג. מלאך. ד. אלהים מדומים, אליל, אלהים אחרים. מה משמעות כאן.
מלכים א פרק יח(לא) וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ: המרת שמו מיעקב לישראל נזכר שוב כאשר אליהו עמד להיאבק, להלחם, לשרור, עם אלוהים- אלוהים אחרים, העניין מוזכר כאן כאילו לוּ לא צוין שיעקב הוא ישראל הינו מתקשים להבין על מי מדובר.
מלכים ב פרק יז (לג) אֶת ה' הָיוּ יְרֵאִים וְאֶת אֱלֹהֵיהֶם הָיוּ עֹבְדִים כְּמִשְׁפַּט הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִגְלוּ אֹתָם מִשָּׁם: (לד) עַד הַיּוֹם הַזֶּה הֵם עֹשִׂים כַּמִּשְׁפָּטִים הָרִאשֹׁנִים אֵינָם יְרֵאִים אֶת ה' וְאֵינָם עֹשִׂים כְּחֻקֹּתָם וּכְמִשְׁפָּטָם וְכַּתּוֹרָה וְכַמִּצְוָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר שָׁם שְׁמוֹ יִשְׂרָאֵל: "את ה' היו יראים"..."אינם יראים את ה'...אשר צוה ה' את בני יעקב אשר שם שמו ישראל." היו יראים או לא היו יראים?- כמשפטם כן, אך לא כמשפט בני יעקב אשר שם שמו ישראל! בשתי המקומות האלה מקרא מציין שיעקב הוא אשר הוחלף שמו לישראל, משום מה? מקרא אחד מתאר מאבק באלוהים אחרים מקרא שני מספר בגנות השלמה עם אלוהים אחרים. הלא זה המשמעות הכי פשוטה של ברכה זו- יכולת להיאבק אם דעות שקר של בני אדם תצליח גם נגד בעלי אותם דעות. הבנה זו אינה חדשה כלל, אפשר לראות שגם אונקלוס הבין בצורה דומה: אונקלוס פ' לב (כט) ואמר לא יעקב יתאמר עוד שמך אלהין ישראל ארי רב את קדם יי ועם גובריא ויכילתא: " עם אלהים" אונקלוס מתרגם " קדם ה'"- לפני ה', "ועם אנשים" הוא מתרגם "ועם גובריה". מלחמה לפני ה' היא מלחמה של ה', מלחמה באלהים אחרים.
(ל) וַיִּשְׁאַל יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הַגִּידָה נָּא שְׁמֶךָ וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ שָׁם:
אכן למה ליעקב ידיעת שמו?
שופטים פרק יג
(יז) וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ ה' מִי שְׁמֶךָ כִּי יָבֹא <דבריך> דְבָרְךָ וְכִבַּדְנוּךָ:
(יח) וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ ה' לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא פֶלִאי:
מנוח מסביר לשם מה לו ידיעת שם אך מקבל אותו תשובה בתוספת נימוק "והוא פלאי"- מעבר להבנתך.
מסקנה: אכן אין לנו שום צורך או סיבה לדעת את שמם, גם לא כדי לשרבב אותם בתוך תפילה. הם שליחים טהורים, אין שום משמעות לידיעת שם של שליח ללא אישיות עצמית, והוא באמת פלאי.
פרק לד
(ה) וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם:
(יג) וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם:
(טז) וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד:
(כז) בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם:
(ל) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי:
על מה ולמה יעקב מגנה את שמעון ולוי? הנחה אחד: יעקב לא מצטער על אי כבוד הסכם עם חמור, לא ייתכן שרצה להיות לעם אחד עם בני שכם. הרי אפילו מילת עורלה לא הוצגה להם כעניין דתי אלא מאין מנהג תרבותי.
(יד) וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ: לחלופין עם יעקב אכן התכוון לכבד ההסכם, לא אכפת לנו מגינויו- אין הדבר ראוי. יכול להיות שעצם הצעת הסכם הוא מגנה, ולדעתו היה צריך לפעול מבחינת (יז) ... וְלָקַחְנוּ אֶת בִּתֵּנוּ וְהָלָכְנוּ: בלי שום הסכמים? אך ההסכם היה בנכחותו הוא בעצמו החריש. מה שנותר זה שלא עצם המעשה הוא גינה אלא אופן ביצוע או פרט מפרטיו.
מי הם "בני יעקב" אשר "באו על החללים"? אם נאמר שזה לא רק שמעון ולוי אלא גם שאר האחים, למה יעקב מגנה רק שמעון ולוי? אלא אם כן דווקא עם ביזה הוא מסכים ואז כל העניין חסר היגיון לחלוטין. אין מנוס מלומר שבני יעקב אשר באו על חללים הם שמוען ולוי. פ' מט (ה) שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: "כלי חמס"- הייתכן גינויו הוא מפני מעשה ביזה שעשו אחר שחילצו את אחותם ואחר שנקמו על הביזה היה אפשר לוותר? (ל) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי עֲכַרְתֶּם אֹתִי ...
מה זה "עכרתם"? פעם הבאה אנו פוגשים במילה זו ב יהושע פ' ז (כה) וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ מֶה עֲכַרְתָּנוּ יַעְכֳּרְךָ ה' בַּיּוֹם הַזֶּה וַיִּרְגְּמוּ אֹתוֹ כָל יִשְׂרָאֵל אֶבֶן וַיִּשְׂרְפוּ אֹתָם בָּאֵשׁ וַיִּסְקְלוּ אֹתָם בָּאֲבָנִים:
זה נאמר לעכן בגנות ביזה. עכור זה הפך מצלול. כשאחד תוקף את השני ונימנע מלקחת דבר ברור לכל-
זה נקמה או ענישה, העניין צלול. כשמשהו בא לנקום ודרך אגב גם שדד לא ברור- אולי נקמה או ענישה זה רק תירוץ, למעשה סתם חיפש לשדוד. העניין עכור.
ואכן הנושא חוזר מספר פעמים- במלחמה שיש בה גוון נקמה נמנעים ישראל לקחת שלל אסתר פ' ט (י) עֲשֶׂרֶת בְּנֵי הָמָן בֶּן הַמְּדָתָא צֹרֵר הַיְּהוּדִים הָרָגוּ וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת יָדָם: שמואל א פ' טו (יט) וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה': במדבר פ' כא (ב) וַיִּדַּר יִשְׂרָאֵל נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתֹן תִּתֵּן אֶת הָעָם הַזֶּה בְּיָדִי וְהַחֲרַמְתִּי אֶת עָרֵיהֶם: ועוד. ההימנעות מביזה מראה שמלחמה זו הייתה על עניין עקרוני.
פרק לה
(ב) וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל בֵּיתוֹ וְאֶל כָּל אֲשֶׁר עִמּוֹ הָסִרוּ אֶת אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּתֹכְכֶם וְהִטַּהֲרוּ וְהַחֲלִיפוּ שִׂמְלֹתֵיכֶם:
(ד) וַיִּתְּנוּ אֶל יַעֲקֹב אֵת כָּל אֱלֹהֵי הַנֵּכָר אֲשֶׁר בְּיָדָם וְאֶת הַנְּזָמִים אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיִּטְמֹן אֹתָם יַעֲקֹב תַּחַת הָאֵלָה אֲשֶׁר עִם שְׁכֶם:
אנשים שנתבקשו להסיר את אלוהי נכר הסירו נזמי אוזן, מכאן שבמושגיהם לנזמי אוזן היה תפקיד כלשהו בעובדת אלילים.
בראשית פ' כד(מז) וָאֶשְׁאַל אֹתָהּ וָאֹמַר בַּת מִי אַתְּ וַתֹּאמֶר בַּת בְּתוּאֵל בֶּן נָחוֹר אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ מִלְכָּה וָאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל אַפָּהּ וְהַצְּמִידִים עַל יָדֶיהָ: קיימים שתי סוגי תכשיטים- נזם אוזן הקשור איכשהו לע"ז ונזם אף אשר הוא "כשר", לכל הפחות, לדעת אליעזר עבד אברהם.
יחזקאל פ' טז
(יב) וָאֶתֵּן נֶזֶם עַל אַפֵּךְ וַעֲגִילִים עַל אָזְנָיִךְ וַעֲטֶרֶת תִּפְאֶרֶת בְּרֹאשֵׁךְ: כאן יחזקאל נותן תיאור קישוטים שאמור להיות "כשר". זה כלל נזם אף, כמתנת אליעזר ובאוזן עגיל ולא נזם, ייתכן שזה לא אותו דבר לפחות מבחינת יעוד.
במדבר פרק לא
(נ) וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה' אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב אֶצְעָדָה וְצָמִיד טַבַּעַת עָגִיל וְכוּמָז לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי ה': הפסוק מונה סוגי תכשיטים משלל אשר תרמו למשכן אנשי המלחמה, ברשימה נעדר נזם, אך יש עגיל.
שמות פ' לב (ג) וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן:
נזמי אוזניים כאן נתרמו להקמת העגל משום מה דווקא הם נתרמו למטרה זו, לא חח, לא טבעת, לא כמוז, לא אצעדה, ולא צמיד.
שופטים פ' ח (כד) וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם גִּדְעוֹן אֶשְׁאֲלָה מִכֶּם שְׁאֵלָה וּתְנוּ לִי אִישׁ נֶזֶם שְׁלָלוֹ כִּי נִזְמֵי זָהָב לָהֶם כִּי יִשְׁמְעֵאלִים הֵם: גדעון מסרב לקבל כל טובת הנאה אחרת וגם את זו לא לקח לשימושו הפרטי אלא:
(כז) וַיַּעַשׂ אוֹתוֹ גִדְעוֹן לְאֵפוֹד וַיַּצֵּג אוֹתוֹ בְעִירוֹ בְּעָפְרָה וַיִּזְנוּ כָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרָיו שָׁם וַיְהִי לְגִדְעוֹן וּלְבֵיתוֹ לְמוֹקֵשׁ: לצורך הקמת איזשהו סמל אשר איכשהו הוסט על ידי העם לע"ז ונזקף לחובתו. אין נתונים לקבוע אם היה זה נזם אף או אוזן. אך בהנחה שמדובר בנזם אוזן. מסתבר כבר שנזם אוזן היה קשור בצורה כלשהי למנהגי ע"ז. לפי הנחה זו פשוט למה היה אפוד זה לו למוקש- כי היה עשוי מתשמישי ע"ז. אפשר גם ללמד זכות על גדעון. כאשר ישראל יציעו לו לקבל מהם לאות הכרה השתמש בכך כתירוץ לאסוף מהם את השלל האסור להם בהנאה, בחשבו שמותר, כמו כיסוי למזבח ממחתות השרופים, אך טעות זה להפריש מאיסור על ידי תירוץ.
לפרשת וַיֵּשֶׁב
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה