מאמרי עיון

וַיֵּצֵא

פרק כח

(טז) וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי:

"אכן יש ה' במקום הזה" כמו : שמות פ' יז (ז) וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם מַסָּה וּמְרִיבָה עַל רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל נַסֹּתָם אֶת ה' לֵאמֹר הֲיֵשׁ ה' בְּקִרְבֵּנוּ אִם אָיִן: כאילו אמר "אכן יש השגחת ה' במקום הזה, באותו מידה כבבית אבא ואנוכי לא ידעתי"

(כ) וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ:

(כא) וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹקִים:

(כב) וְהָאֶבֶן הַזֹּאת אֲשֶׁר שַׂמְתִּי מַצֵּבָה יִהְיֶה בֵּית אֱלֹקִים וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ:

נדרו של יעקב נשמע כתנאי "אם יהיה לי כך וכך אזי יהיה לי ה' לאלוקים... והאבן יהיה בית אלוקים ואעשר" ואם לא יהיה כך וכך? יעבץ אומר דברים דומים דברי הימים א פ' ד

(י) וַיִּקְרָא יַעְבֵּץ לֵאלֹקֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִם בָּרֵךְ תְּבָרֲכֵנִי וְהִרְבִּיתָ אֶת גְּבוּלִי וְהָיְתָה יָדְךָ עִמִּי וְעָשִׂיתָ מֵּרָעָה לְבִלְתִּי עָצְבִּי וַיָּבֵא אֱלֹקִים אֵת אֲשֶׁר שָׁאָל:

(יא) וּכְלוּב אֲחִי שׁוּחָה ...- פסוק הבא עובר לעניין אחר.

אומר יעבץ- "אם ברך תברכני והרבית... והייתה ידך... ועשית" והמשך הפסוק- "ויבא אלוקים את אשר שאל" כאן ברור ש"אם" הוא לשון בקשה, אנו הינו אומרים "לוּ" במקום "אם" ומלים אלה למעשה בעלי משמעות דומה, זאת אומרת: " לוּ ברכני ולוּ הייתה ידך... ולוּ עשית" אין זה תבנית "אם... אז...", אלא בקשה. כאילו אמר יעקב: " לוּ שמרתני..., ולוּ יהיה לי לחם... ובגד... ולוּ שבתי...ולוּ היה ה' לי לאלוקים"- עד כאן הבקשה.

הנדר הוא "והאבן הזאת...וכל אשר...עשר אעשרנו" הוא לא מותנה

פרק כט

(ח) וַיֹּאמְרוּ לֹא נוּכַל עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקִינוּ הַצֹּאן:

" לא נוכל "- לא במובן "לא מסוגלים" אלא במובן "אסור לנו" כמו שופטים פ' כא (יח) וַאֲנַחְנוּ לֹא נוּכַל לָתֵת לָהֶם נָשִׁים מִבְּנוֹתֵינוּ כִּי נִשְׁבְּעוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָרוּר נֹתֵן אִשָּׁה לְבִנְיָמִן: לא נוכל מפני הסכמה חברתית. שאם נאמר שלא מסוגלים מפני כובד האבן עד אשר התאספו כולם, אזי רחל היא גם חלק מהכוח הדרוש להזזת האבן שאי אפשר בלעדיו, מחד גיסה, ויעקוב מסוגל לעומת זה לבד.

(כ) וַיַּעֲבֹד יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ אֹתָהּ:

זה מוזר, אמור להיות הפוך- כשאדם מחכה למשהו שהוא מאוד רוצה הזמן לא נגמר לו, אלא כך זה כשהרצון הוא מפני תאווה, כשהרצון הוא כמהה למילוי יעוד זה הפוך כי דרך למילוי יעוד הוא גם מילוי יעוד.

פרק ל

(א) וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי:

זה עוד סגולה של קנא- מה שאין לי ויש לאחר זה לא מסיבתי.

פרק לא

(כז) לָמָּה נַחְבֵּאתָ לִבְרֹחַ וַתִּגְנֹב אֹתִי וְלֹא הִגַּדְתָּ לִּי וָאֲשַׁלֵּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְשִׁרִים בְּתֹף וּבְכִנּוֹר:

כשלבן אומר "ואשלחך בשמחה" ברור הוא שאינו מתכוון "איזו יפי שיעקב עוזב!", אחרי כל, הוא היה מעדיף שיישאר. לכן המשמעות המתקבלת על הדעת כאן הוא "ברצון, בהסכמה". ננצל את ההזדמנות לברר מושג "שמחה". עוד דוגמה לכך ש"בשמחה" היא "ברצון, בהסכמה": דברי הימים א פ' כט (יז) וְיָדַעְתִּי אֱלֹקַי כִּי אַתָּה בֹּחֵן לֵבָב וּמֵישָׁרִים תִּרְצֶה אֲנִי בְּיֹשֶׁר לְבָבִי הִתְנַדַּבְתִּי כָל אֵלֶּה וְעַתָּה עַמְּךָ הַנִּמְצְאוּ פֹה רָאִיתִי בְשִׂמְחָה לְהִתְנַדֶּב לָךְ:

כי אם "שמחה" היא סוג של עליזות או ניגוד של כובד ראש או הפך מעצב הרי שביטוי "ראיתי בשמחה להתנדב לך" חסר משמעות כיוון שלא שייך להתנדב בעצב. ולהתנדב בקלות ראש או חוסר רצינות זה סתם גנאי, אבל אם נאמר ש"בשמחה" זה "ברצון" המשמעות היא ברורה.

דברים פ' כח (מז) תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל: תהלים פ' ק (ב) עִבְדוּ אֶת ה' בְּשִׂמְחָה בֹּאוּ לְפָנָיו בִּרְנָנָה:

פסוקים אלה משמשים בסיס לראות בכובד ראש מין פגם בעבודת ה' ולעתים אף חטא בהעדר שביעות רצון או עליזות מסוימת בהתנהגות של אדם. אם נציג "ברצון" במקום "בשמחה" הרבה תהיות ייעלמו: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך ברצון" ולא "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוקיך כשאתה במצב רוח טוב".

עמוס פרק ח (יא) הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם אֲדֹנָי ה' וְהִשְׁלַחְתִּי רָעָב בָּאָרֶץ לֹא רָעָב לַלֶּחֶם וְלֹא צָמָא לַמַּיִם כִּי אִם לִשְׁמֹעַ אֵת דִּבְרֵי ה': הכיצד יקרה הדבר הגדול הזה- התעוררות רצון "לשמוע את דברי ה'"? הפסוק הקודם מסביר: (י) וְהָפַכְתִּי חַגֵּיכֶם לְאֵבֶל וְכָל שִׁירֵיכֶם לְקִינָה וְהַעֲלֵיתִי עַל כָּל מָתְנַיִם שָׂק וְעַל כָּל רֹאשׁ קָרְחָה וְשַׂמְתִּיהָ כְּאֵבֶל יָחִיד וְאַחֲרִיתָהּ כְּיוֹם מָר: אנשים אשר מאוד לא מרוצים ממצבם ועצובים בו יחפשו לשמוע דבר ה'. נראה לי שפסוק הבא ממצה את העניין

דברי הימים א פרק כט

(ט) וַיִּשְׂמְחוּ הָעָם עַל הִתְנַדְּבָם כִּי בְּלֵב שָׁלֵם הִתְנַדְּבוּ לַה' וְגַם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ שָׂמַח שִׂמְחָה גְדוֹלָה:

וישמחו על התנדבם וכי למה זה? כי בלב שלם התנדבו. מכאן שמחה היא פועל יצאה של עשייה בלב שלם. נכון ששמחה מלווה במצב רוח טוב וזה סממן חיצוני לה. אבל מצב רוח טוב ללא עבודת ה' בלב שלם זה סתם עליזות. על כל פנים, הרעיונות להפוך את המערכת, הנו לצור באופן מלאכותי מצב רוח טוב ולצפות שבעקבות כך עבודת ה' תהפוך לעבודה בלב שלם זו סתם שטות."ישמחו כי בלב שלם", ולא ש"בלב שלם כי ישמחו". חידק יצר שיעול, אבל שיעול לעולם לא יצור חידק. זאת אומרת מצווה היא לעבוד בלב שלם שזה בהכרח יגרום לשמחה ויתבטא במצב רוח טוב, אבל יצירת מצב רוח טוב באמצעיים מלאכותיים זה השליה, תפאורה ואף אחיזת עניים.

(לב) עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח לָךְ וְלֹא יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם: רש"י (לב) לא יחיה - ומאותה קללה מתה רחל בדרך:

כביכול רחל מתה לא בדין ומשפט ורצון ה' אלא בפליטת פה של יעקוב.

שמואל א פ' ג (יז) וַיֹּאמֶר מָה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ אַל נָא תְכַחֵד מִמֶּנִּי כֹּה יַעֲשֶׂה לְּךָ אֱלֹקִים וְכֹה יוֹסִיף אִם תְּכַחֵד מִמֶּנִּי דָּבָר מִכָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ: רש"י (יז) כה יעשה לך - כאותה קללה עצמה שלא יהיה לך בנים הגונים וכן עלתה בו ואע"פ שהגיד לו:

כאן נשללה בחירה חופשית מבני שמואל בטרם נולדו בפליטת פה של עלי. הינה מספר דוגמאות שעל אף קללות מזה הסוג ושום דבר לא קרה

בראשית פ' מד (ט) אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ מֵעֲבָדֶיךָ וָמֵת וְגַם אֲנַחְנוּ נִהְיֶה לַאדֹנִי לַעֲבָדִים:

לא קרה דבר חריג לבנימין וגם לא לאחים.

בראשית פ' מב (לז) וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן אֶל אָבִיו לֵאמֹר אֶת שְׁנֵי בָנַי תָּמִית אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ תְּנָה אֹתוֹ עַל יָדִי וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ:

לא קרה דבר חריג לא בני ראובן, נכדי יעקוב, לא לראובן ולא ליעקב.

שמואל ב פ' יט (יד) וְלַעֲמָשָׂא תֹּמְרוּ הֲלוֹא עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹקִים וְכֹה יוֹסִיף אִם לֹא שַׂר צָבָא תִּהְיֶה לְפָנַי כָּל הַיָּמִים תַּחַת יוֹאָב:

גם כאן

מלכים א פ' ב (כג) וַיִּשָּׁבַע הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בַּה' לֵאמֹר כֹּה יַעֲשֶׂה לִּי אֱלֹקִים וְכֹה יוֹסִיף כִּי בְנַפְשׁוֹ דִּבֶּר אֲדֹנִיָּהוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה:

וכאן

פ' ל (א) וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אָנֹכִי:

ובסופו של דבר, אם יש עניין לתלות מות רחל באמירה כלשהי, באותו מידה אפשר לתלותה באמירה זו- "מתה אנכי", מה גם שרחל בעצמה קשרת את זה בלידה- "הבה לי בנים". פסוק הבא ללא ספק נועל את העניין הרמטי:

במדבר פרק כג (ח) מָה אֶקֹּב לֹא קַבֹּה אֵל וּמָה אֶזְעֹם לֹא זָעַם ה':

(יא) וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא:

מאבני המקום- אבן אחד מכלל האבנים, כמו (א) וַיִּקְרָא יִצְחָק אֶל יַעֲקֹב וַיְבָרֶךְ אֹתוֹ וַיְצַוֵּהוּ וַיֹּאמֶר לוֹ לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן: אישה אחד מכלל בנות כנען.

(טז) וַיִּיקַץ יַעֲקֹב מִשְּׁנָתוֹ וַיֹּאמֶר אָכֵן יֵשׁ ה' בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְאָנֹכִי לֹא יָדָעְתִּי:

לפרשת וַיִּשְׁלַח

חזרה להרהורי מקרא
חזרה לתוכן ענייני

אין תגובות: