לֶךְ לְךָ

פרק יב

(טו) וַיִּרְאוּ אֹתָהּ שָׂרֵי פַרְעֹה וַיְהַלְלוּ אֹתָהּ אֶל פַּרְעֹה וַתֻּקַּח הָאִשָּׁה בֵּית פַּרְעֹה:

פ' ו (ב) וַיִּרְאוּ בְנֵי הָאֱלֹהִים אֶת בְּנוֹת הָאָדָם כִּי טֹבֹת הֵנָּה וַיִּקְחוּ לָהֶם נָשִׁים מִכֹּל אֲשֶׁר בָּחָרוּ:

לא השתנה דבר. מבול היה לשווא לכאורה.

(טז) וּלְאַבְרָם הֵיטִיב בַּעֲבוּרָהּ וַיְהִי לוֹ צֹאן וּבָקָר וַחֲמֹרִים וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַאֲתֹנֹת וּגְמַלִּים:

יש הבדל מסוים, פרעה ראה צורך לפצות, פירוש הדבר, מובן לו שיש בזה עוול, אלא הוא חושב שעל ידי פיצוי הוא מתקן אותו.

(יז) וַיְנַגַּע ה' אֶת פַּרְעֹה נְגָעִים גְּדֹלִים וְאֶת בֵּיתוֹ עַל דְּבַר שָׂרַי אֵשֶׁת אַבְרָם:

(יח) וַיִּקְרָא פַרְעֹה לְאַבְרָם וַיֹּאמֶר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לִּי לָמָּה לֹא הִגַּדְתָּ לִּי כִּי אִשְׁתְּךָ הִוא:

כדי לקשר בין נגעים ובין מעשה שעשה אדם צריך להיות בעל תודעת של השגחה מתמדת וידיעת אסור ומותר. אך זה לא תואם התנהגותו. כנראה המקרא מדלג על התגלות כלשהי שהיה לפרעו בדומה לאבימלך.

(יט) לָמָה אָמַרְתָּ אֲחֹתִי הִוא וָאֶקַּח אֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה וְעַתָּה הִנֵּה אִשְׁתְּךָ קַח וָלֵךְ:

פרעו לא נדרש לבקש מאברהם שיתפלל עבורו ולא מציע לא את ארצו כמו שנדרש ויציע אבימלך. זה חכו ויתרונו של המשל לאלתר "ולאברהם היטיב בעבורה"- מותר לו לא להרגיש מחויב.

פרק יג

(ט) הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה:

מי שמציע שינוי הוא הנותן זכות בחירה ראשונה ועדיפות לשותפו.

פרק יד

(כ) וּבָרוּךְ אֵל עֶלְיוֹן אֲשֶׁר מִגֵּן צָרֶיךָ בְּיָדֶךָ וַיִּתֶּן לוֹ מַעֲשֵׂר מִכֹּל:

אם אברהם נתן מעשר משלל כנראה התייחס עליו כעל שלו.

(כג) אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ וְלֹא תֹאמַר אֲנִי הֶעֱשַׁרְתִּי אֶת אַבְרָם:

לכן וויתור על כל השלל הוא ממידת חסידות.

(כד) בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם:

אך חסידות הוא על חשבון החסיד- "ענר אשכל וממרא הם יקחו חלקם"

פ' טו

(א) אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הָיָה דְבַר ה' אֶל אַבְרָם בַּמַּחֲזֶה לֵאמֹר אַל תִּירָא אַבְרָם אָנֹכִי מָגֵן לָךְ שְׂכָרְךָ הַרְבֵּה מְאֹד:

(ב) וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֲדֹנָי ה' מַה תִּתֶּן לִי וְאָנֹכִי הוֹלֵךְ עֲרִירִי וּבֶן מֶשֶׁק בֵּיתִי הוּא דַּמֶּשֶׂק אֱלִיעֶזֶר:

רוח שיחה זו נוגדת לכאורה שתי נקודות מרכזיות במסורת ישראל:

1. אבות פ' א מ' ג

אנטיגנוס איש סוכו קבל משמעון הצדיק הוא היה אומר אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס ויהי מורא שמים עליכם:

כלומר אברהם לא אמור כלל להיות מוטרד מענייני שכר.

2. קהלת פרק ב

(טו) וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת כָּל עֲמָלִי שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ שֶׁאַנִּיחֶנּוּ לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי:

(טז) וּמִי יוֹדֵעַ הֶחָכָם יִהְיֶה אוֹ סָכָל וְיִשְׁלַט בְּכָל עֲמָלִי שֶׁעָמַלְתִּי וְשֶׁחָכַמְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ גַּם זֶה הָבֶל:

והוא גם לא אמור להיות מוטרד בשאלה מי הוא "האדם שיהיה אחרי" ולמי יניח כל רכושו.

מה גם שעצם הספקות סביב עניין של ממשות השכר עומד בסתירה עם יסוד האמונה

אני מציע ראות דברי אברהם "ואנוכי הולך ערירי" ברובד אחר. רוצה לומר- אין טעם ותועלת לרעיונות ואמונה אשר אני נושא, ואין טעם ותועלת לניצחון אשר ניצחתי להציל את לוט, כי גם לוט לא ימשיך את דרכי. כל אשר אני עושה- סרק הוא בהעדר הממשיך דרכי. אזי שכר שה' מבטיח הוא לא כסף וזהב, אלא הבטחת הצלחה- יהי תוצאות למעשך.

ירמיהו פרק לא (15) כֹּה אָמַר ה' מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ מֵאֶרֶץ אוֹיֵב:

(טז) וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ נְאֻם ה' וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם:

כפי שאנו רואים כאן לשון "כשר" הוא בדיוק במובן זה.

אם כן, כל התהיות מקבלות גוון אחר: הבטחות ה' ל "שכר" הם לא הבטחות "פרס" אלא הבטחות "הצלחה ותוצאות" וספקות של אברהם הם לא ספיקות ביכולת או רצינות של המבטיח אלא כמיהה לראות ולחוש את הממשיך אמונתו שהיה אחריו. בדומה למשה שהתבשר על מתתו הקרובה:

במדבר פרק כז (טז) יִפְקֹד ה' אֱלֹקֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה:

זה כל מה שמעניין אותו כעת.

פרק יז

(א) וַיְהִי אַבְרָם בֶּן תִּשְׁעִים שָׁנָה וְתֵשַׁע שָׁנִים וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי אֵ-ל שַׁ-דַּ-י הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים:

"...והיה תמים."- בראשית פ' ג (יב) וַיֹּאמֶר הָאָדָם הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי הִוא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל: בראשית פ' ד (ט) וַיֹּאמֶר ה' אֶל קַיִן אֵי הֶבֶל אָחִיךָ וַיֹּאמֶר לֹא יָדַעְתִּי הֲשֹׁמֵר אָחִי אָנֹכִי:

בן אדם מדמיין לעצמו מה הם תכונותיו של אלוקים ומתייחס עליו בהתאם לדמיונו, זאת אומרת בורא אלוהים בצלם דמות איוולתו. תמים הוא הרוצה את המחויב, יסוד של כל רע הוא המחייב את הרצוי.

לפרשת וַיֵּרָא

חזרה להרהורי מקרא