פרק ח (א) וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת נֹחַ וְאֵת כָּל הַחַיָּה וְאֶת כָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר אִתּוֹ בַּתֵּבָה וַיַּעֲבֵר אֱלֹהִים רוּחַ עַל הָאָרֶץ וַיָּשֹׁכּוּ הַמָּיִם:
"ויזכר אלוקים". האם זה אומר ששכח לזמן כלשהו ועתה נזכר משום מה? ויש עוד פסוקים בפרשה שנשמעים כך.
פרק ט (יד) וְהָיָה בְּעַנְנִי עָנָן עַל הָאָרֶץ וְנִרְאֲתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן:
(טו) וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר וְלֹא יִהְיֶה עוֹד הַמַּיִם לְמַבּוּל לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר:
(טז) וְהָיְתָה הַקֶּשֶׁת בֶּעָנָן וּרְאִיתִיהָ לִזְכֹּר בְּרִית עוֹלָם בֵּין אֱלֹהִים וּבֵין כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה בְּכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ:
מפסוקים אלה משתמע שריבון העולמים עושה לעצמו סימן האמור להזכיר לו פן ישכח, כאדם העושה קשר על מטפחת אף או שם סימניה בספר. ויש עוד מקומות רבים שכך לכאורה משמעותם. לדוגמה:
בראשית פרק ל (כב) וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ:
נזכר מסיבה כלשהי ובעקבות זה הקשיב לה.
שמות פרק ב (כד) וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם וַיִּזְכֹּר אֱלֹקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב:
שמע את זעקת בני ישראל ובעקבות זה נזכר.
אם נעקוב אחר לשון בני אדם נוכל לראות שלזכור לא מחייב שכיחה שקדמה לזה.
שמואל ב פרק יט (כ) וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ אַל יַחֲשָׁב לִי אֲדֹנִי עָוֹן וְאַל תִּזְכֹּר אֵת אֲשֶׁר הֶעֱוָה עַבְדְּךָ בַּיּוֹם אֲשֶׁר יָצָא אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ מִירוּשָׁלִָם לָשׂוּם הַמֶּלֶךְ אֶל לִבּוֹ:
ברור שכאן "אל תזכור" משמעותו "אל תנקוט פעולה מפני אותו עוון"
אמור מעתה "ויזכר אלוקים את נח"- עתה החל לעשות את שהכין מראש.
פרק ח
(כ) וַיִּבֶן נֹחַ מִזְבֵּחַ לַה' וַיִּקַּח מִכֹּל הַבְּהֵמָה הַטְּהוֹרָה וּמִכֹּל הָעוֹף הַטָּהֹר וַיַּעַל עֹלֹת בַּמִּזְבֵּחַ:
(כא) וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר ה' אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי:
פסוקים אלה יצרים רושם של שינוי דעת בעקבות הקורבן. אלא שההחלטה החדשה, כביכול, היא לא בכך שאדם לא יהי יתר בר ענישה גורפת אלא בכך שהיקום לא יפגע בענישה זו אם יהי. אך עדין נישאר טעם של חרטה בעצם מהצהרה. ה' כביכול ראה מה עשה, התרשם התנהגות הכנועה של נח והתחרט.
אם נאמר ש"האדם" כאן במשמעות "אנושות" כמו "... אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי..." ובהתאם לכך "מנעריו" משמעותו נעריו של האנושות- בתחילת התפתחותו, נקבל כך: "לא יצטרך לקלל עוד את האדמה בעבור אנושות כי יצר לב האנושות רע בתחילת התפתחותו ולא יהי עוד צורך להכות את כל חי כאשר עשיתי". לא חרטה אלא קבעת עובדה.
פרק יא (ו) וַיֹּאמֶר ה' הֵן עַם אֶחָד וְשָׂפָה אַחַת לְכֻלָּם וְזֶה הַחִלָּם לַעֲשׂוֹת וְעַתָּה לֹא יִבָּצֵר מֵהֶם כֹּל אֲשֶׁר יָזְמוּ לַעֲשׂוֹת:
פרק ט (א) וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ:
פרק יא (ח) וַיָּפֶץ ה' אֹתָם מִשָּׁם עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וַיַּחְדְּלוּ לִבְנֹת הָעִיר:
לפרשת לֶךְ לְךָ
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה