לפי השקפת חוגים מסוימים הסכם זבולון ויששכר הוא הסכם שותפות בין אדם בעל יכולת כלכלית לתלמיד חכם עני. העשיר תומך בתלמיד החכם ומספק לו את צרכיו הגשמיים ובתמורה נחשב לשותף בתורה שהתלמיד החכם לומד, ושכר המצווה מתחלק ביניהם. ההסכם מזה הסוג הוא הבסיס למוסד הישיבה והאברכים שבדרך כלל מתקיימים על ידי תרומות של נדיבים. מקורות המושג ההסכם קרוי על שם זבולון ויששכר בני יעקב, מאחר ומקורו של ההסכם הוא במדרשים על פסוק בספר דברים, בברכת משה לשבטי ישראל לפני מותו: "שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהליך" (דברים לג, יח). המדרש מסביר כי שני השבטים הללו נתברכו ביחד, משום שלאחר הכניסה לארץ ישראל, שבט זבולון התפרנס ממסחר ימי ותמך בשבט יששכר שישב ולמד תורה. "זבולן לחוף ימים ישכון, הרי זבולן קדם ליששכר שכן מייחסן "יששכר זבולן", ולמה כן? אלא שהיה זבולן עוסק בפרקמטיא ויששכר עוסק בתורה, וזבולן בא ומאכילו לפיכך קדמו" (בראשית רבה פרשה צט ד"ה ט) במדרש מופיעה גם דעה שונה או שמא רק מרחיבה לגבי אופי היחסים בין השבטים: "יששכר כונס וזבולון מביא באניות ומוכר ומביא לו כל צרכו" (בראשית רבה פרשה צ"ט ד"ה ט') דברים דומים מובאים גם בילקוט שמעוני (פרשת וזאת-הברכה, רמז תתק"ס): " 'שמח זבולון בצאתך'- מלמד שהיה זבולון סרסור לאחיו, והיה לוקח מאחיו ומוכר לכנענים ומן הכנענים ומוכר לאחיו, "ויששכר באהליך" מלמד ששבטו של יששכר משתבח שנאמר: 'ומבני יששכר יודעי בינה לעתים' ". אין הכרח לראות בניגוד בין דעה שבמדרש ראשון והשניים הנוספים, ניתן בהחלט בשניים האחרונים הסבר והשלמה של ראשון. מקור אחר למבנה דומה של שותפות מופיע בתלמוד הבבלי במסכת סוטה (דף כ"א עמוד א'), באגדה המזכירה את האחים שמעון ועזריה ואת רבי יוחנן והנשיא שערכו הסכמים דומים: "מאי "בוז יבוזו לו" (שיר השירים ח', ז') ? אמר עולא: לא כשמעון אחי עזריה, ולא כר' יוחנן דבי נשיאה, אלא כהלל ושבנא; דכי אתא רב דימי אמר: הלל ושבנא אחי הוו, הלל עסק בתורה, שבנא עבד עיסקא, לסוף א"ל: תא נערוב וליפלוג, יצתה בת קול ואמרה: "אם יתן איש את כל הון ביתו" וגו' ". תרגום: מה פירוש הפסוק "בוז יבוזו לו"? אמר עולא: לא כמו הזוגות שמעון ועזריה או יוחנן ובית הנשיא אלא כמו הלל הזקן ושבנא. שכאשר הגיע רב דימי (מארץ ישראל לבבל), הוא הביא איתו את המסורת לגבי הלל ושבנא האחים, שהלל עסק בתורה ושבנא עסק במסחר. לבסוף אמר שבנא להלל - בא נערוך שותפות ונחלוק (בכסף ובזכויות). יצאה בת קול ואמרה: "אם יתן איש את כל הון ביתו (באהבה בוז יבוזו לו)". הגמרא מתארת שני הסכמים שיצאו לפועל - בין ר' שמעון ועזריה אחיו ובין ר' יוחנן והנשיא, והסכם אחד שכשל- בין הלל הזקן ושבנא אחיו. הסכם זה, האחרון, לא יצאה לפועל עקב סירובו של הלל לקבל את עזרתו של שבנא. הגמרא דורשת את הפסוק משיר השירים: "מַיִם רַבִים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ אִם יִתֵן אִישׁ אֶת כָל הוֹן בֵיתוֹ בָאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ" כדי להסביר את סירובו של הלל לתת מחצית מזכויותיו בתורה תמורת כלכלתו.
החל מתקופת הגאונים "הסכם ישככר וזבולון" שימש יסוד ההנמקה לבסיס הכלכלי של מעמד תלמידי החכמים. הרמב"ם התנגד באופן עקרוני ועקבי לפרשנות זו של "הסכם" , בו התלמיד החכם מסתמך על הציבור לפרנסתו. כך, בפירושו על המשנה, הוא כותב: "...וכבר שמעתים, הנפתים (פתיים- לפי תרגום ר' קפאח), נתלים באומרם: "הרוצה להנות יהנה כאלישע, ושלא להנות אל יהנה כשמואל הרמתי". וזה אינו דומה לזה כלל, ואמנם זה אצלי סילוף ממי שמביא ראיה ממנו, הואיל והוא מבואר ואין בו מקום לטעות. כי אלישע לא היה מקבל ממון מבני אדם, כל שכן שלא היה מטיל עליהם ומחייבם בחוקים, חלילה לה' מזה, ואמנם היה מקבל הכיבוד בלבד...ואמנם הדבר אשר התירתו התורה לתלמידי חכמים הוא, שיתנו ממון לאדם, יעשה להם סחורה בו בבחירתו, אם ירצה - ועושה זה יש לו שכר על כך, וזה הוא מטיל מלאי לכיס תלמידי חכמים - ושתמכר סחורתם תחילה למה שיימכר..." (הרמב"ם על מסכת אבות פרק ד' משנה ו') כנראה, הרמב"ם הבין את ההבדל בין התיאור של שלושת הזוגות באגדת הגמרא כהבדל עקרוני במהות ההסכם עצמו; שבנא הציע להלל אחיו כך "תא נערוב וליפלוג"- בא נשתתף ונתחלק, כלומר בתמורה לחלק מכספו של שבנא, הלל צריך לתת חלק מזכויותיו. לעומת זאת, ניתן להבין את היחסים בין שני הזוגות הראשונים כהושטת עזרה ללא תמורה. לפי הבנה זו, הלל סירב מפני שעסקה זו היא בלתי אפשרית למעשה, מפני שאדם לא מוסמך לחלק חלקים מהעולם הבא. לפי זה הגמרא דורשת את הפסוק כפשוטו- "...אִם יִתֵן אִישׁ אֶת כָל הוֹן בֵיתוֹ בָאַהֲבָה (של ה') בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ (אין דבר כזה, בלתי אפשרי)"
לעומת הרמב"ם, יוסף קארו, התיר לבצע התניה כזו. כך כתב בספרו "השולחן ערוך" : "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה ...חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה, ומי שאי אפשר לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו יספיק לאחרים הלומדים ותחשב לו כאילו לומד בעצמו.
(יורה דעה רמ"ו סעיף א) - ויכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה, ויחלוק עמו בשכר"
ובכן- יוסף קארו טוען על סמך דברי הגמרא שאכן בין ר' שמעון לעזריה, וכן בין ר' יוחנן לבית הנשיא נערכו הסכמי ממון תמורת זכויות, ולפי עדות הגמרא - הדבר מותר. סירובו של הלל מעיד רק שאין ההסכם תואם את מידת החסידות הגבוהה שבה נהג הלל הזקן. לפי זה את הפסוק גמרא מביאה בתור מליצה. נותר רק לתמוה קימעא על סתירה בין רישא של הסעיף- "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה..." ובין הסיפא של אותו סעיף- "...ותחשב לו כאילו לומד בעצמו..." המעניק לכאורה פטור.
על כל פנים, כיום ברור שרבבות ישראל מיהרו לנצל את הפטור הזה ואף שמחו עליו, מפני שחיוב יום ימי לעסוק בתורה העיק עליהם יותר מתרומה כספית. זה בשלב ראשון, ובשלב שני עזבו את הדת כמובן.
כִּי תוֹלַעְתָּוֹ לֹא תָמוּת וְאִשָּׁוֹ לֹא תִכְבֶּה וְיִהְיֶה דֵרָאוֹן לְכָל בָּשָׂר:
מלחמת תורה.- מאמר תמציתי המגדיר סיבות האיסור וביטול עיקרני של התרו
5 תגובות:
כל הכבוד סוף סוף אמת החכמתי תודה
אני הבנתי את החילוק בין הלל ושבנא לבין שמעון ועזריה באופן הבא.
שמעון למד תורה על ידי עזריה, כלומר על ידי שעזריה פירנס את שמעון יכול היה שמעון להקדיש זמנו ללימוד תורה. ונמצא שתורתו של שמעון באה על ידי עזריה. ומאחר שעזרעה במעשיו שלו גרם לשמעון ללמוד הוא מקבל שכר על כך שהוא גרם ללימוד תורה של שמעון. והשכר של עזריה אינו על מעשיו של שמעון אלא על פועלו שלו שגרם ללימוד תורה.
אין הדבר כן עם הלל ושכנא, הלל כבר למד תורה ולאחר מכן ביקש שכנא לזכות בתורתו של הלל על ידי תשלום, דבר זה אינו אפשרי, כי אין אדם יכול למכור את תורתו ומצוותיו. וגם אם יתן כל הון ביתו, כי מצוות ותורה אינם רכוש שאפשר למכור. ואי אפשר שיזכה שבנא בתורתו של הלל.
אז ככה היבנת. חוץ לרצונך העז לראות פני הדברים כך יש לפרשנות זו סמוכים אחרים? ראה נא, כדי להחליק תוכן רצוי לתוך בסיס נתונים מסוים לנו אתאהרן ברק וכאלה. לדעתם מספיק לנסח תזה אשר פורמלית לא נוגדת בסיס נתונים כדי להכריז על תזה זו אמת.
אנכנו, היהודים, מצפים מעובד ה' ראיות להנחות שהוא עושה לעצמו וגם ראיה מערכתית כיצד התרת הנחה זו משתלבת עם כל הנתונים.
האמת שזה משהו שהיה רשום אצלי מזמן והחילוק הזה לדעתי מבוסס על דברי רב האי גאון. אביא מדבריו שכתב:
וביותר מי שעוזר עסוקין בתורה, להפנות לבותם לעסוק בה, יש לו שכר, והשכר שיש לו על פעלתו הוא.
ומי שמשיא עצמו לקנות שכר חבירו בדמים או במתנה, לבוז הוא ולעג, וכל הון יקר וחמודות אין אדם קונה בו שכר חבירו, וכן כתוב, "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו". ואמרו חכמים, מאי בוז יבוזו לו? אמר עולא, לא כשמעון אחי עזריה, ולא כיוחנן דבי נשיאה, אלא כהלל ושבנא,
דברי הגאון והרמב"ם תואמים. היש לחלוקה שאתה מנסה ליצור סיבה נוספת חוץ מרצונך? שים לב - כולם חוזרים על אותו פסוק - "אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, בוז יבוזו לו". והוא לא סובל את החלוקה שאתה מציע. אפשר תכנית לקנות אהבה עתידית, אם כי העושה כן בוז יבוזו לו. אי אפשר כלל לקנות אהבה שעברה. כמו לקנות אור שיום אתמול. נסה.
הוסף רשומת תגובה