[1] [ובשאילתות דרב אחא משבחא ז"ל בפרשת קדושים תהיו מצאתי כלשון הזה, ומאן דלא קאים מקמיה רבנן מוקמינן ליה בעל כרחיה למעבד יקרא דאורייתא, אביי כי הוה חליף ואיכא סבי דביתיה ולא מצו קיימי יהיב להו ידא וקיימי, רבה שדר שליחא קימה ומוקמי לציבורא, רב נחמן משדר גוזמאי, כי מטי אמר להו אי לאו תורה כמה נחמן כי אנא קיימי בשוקא, וכי קיימיתו לאו מקמאי קיימיתו אלא מקמי תורה קיימיתו. עד כאן לשון השאילתות.]
[2] [וכן נמי ר' חנינא בן דוסא היה עני והיה מסתפק בקב של חרובין מערב שבת לערב שבת, וזה היה לו דרך חסידות כדי שינחול העולם הבא משלם, וכן אמרי בפרק הרואה (ברכות סא,ב) אמר רבא לא איברי עלמא אלא לצדיקי גמורי או לרשיעי גמורי, אחאב בן עמרי העולם הזה ר' חנינא בן דוסה העולם הבא, וכבר הזכירו בפירקא דחסידי בתעניות שלא. רצה ליטול כלום ממה שנתנו לו מן השמים מחלקו לעולם הבא, כדי שישאר חלקו כולו קיים, כן הזכירו בר' שמעון בן חלפא בבראשית רבה וכן בר' אלעזר איש ברתותא בתעניות, זו דרך חסידות בעלמא. ויש מפרשים כי שמאי היה בנאי ממה שאמרו בפרק שני דשבת דחפו באמת הבנין שבידו, ושמעון הפקולי עושה צמר גפן שקרוי פקולא ולזה קראו פקולי, ר' יוחנן הסנדלר עושה סנדלים. וכן מצינו שגדולי התנאים היו ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי, והיו כולם בעלי מלאכה. ר' מאיר בפרק קמא דעירובין כשבאתי אצל ר' ישמעאל אמר לי מה מלאכתך אמרתי לו לבלר אני, וכן במדרש קהלת ר' מאיר הוה כתבן טב מובחר והוי לעי תלת סילעין בכל שבת והוה אכיל ושתי בחדא ומתכסי בחדא ומפרנס אוחרנתא לרבנן. ר' יהודה, בפרק הנודר מן המבושל (נדרים מט,ב) ר' יהודה אזיל לבי מדרשא, שקיל גולפא על כתפיה, אמר גדולה מלאכה שמכבדת את בעליה, פירוש שהיו הכל יושבים על גבי קרקע והוא יושב דרך כבוד על גבי חבית שהיה מעביר ממקום למקום בשכר . (רשב"ץ מפרש את המקום הזה כפשוטו- צורה הכי לא נוחה לשיטתו, פרוש רש"י יהי יותר נוח לו לפיו ר' יהודה לא עסק בסבלות, הוא רק הביא חבית כדי לשבת עליה ואמר "מלאכה" על דרך הדמיון, מהרש"א הולך יותר רחוק, לדבריו " מלאכה שמכבדת" מעין התנצלות על כך שמעשיו לא תאמו לנאמר בקידושין ע, א, כיון שנתמנה אדם פרנס על הציבור אסור בעשיית מלאכה- מלאכת משא מותרת כיון שמכבדת) ור' יוסי , בפרק במה טומנין אמר ר' ישמעאל בן ר' יוסי אבא שלחא הוה, פירוש מתקן שלחין. וכן נמי באמוראים היו בהן בעלי מלאכה. בפרק ערבי פסחים (פסחים קיג ,ב) כגון רב חנינה ורב אושיא דאושכפי נינה ואזלי לשוקא דבי זונות ומסיימי להו מסאני ולא סלקי עינייה לאיסתכולי בהו ,וכדמיאן ימיאן הכי בחייהון דרבנן קדיש דארעה דישראל. ובתלמוד ארץ ישראל (שביעית פ"ד ה"ב) ר' אבא בר חנינא הוה מחייט וכו'. ר' פפא הוה שתלא, וכן רב ביבי בר אביי. ובפרק הפועלים (מ"ב צ"ג, ב) ר' אחא סבולה הוה מעביר חיותא, פירוש שהיה רועה בשכר. ובירושלמי פרק הגוזל ומאכיל (ב"ק פ"י ה"י) אבא הישיעה איש טריא הוה קצר, פירוש כיבס אבל מה שאמרו ז"ל בפרק מי שאחזו (גיטין סז ב) רב יוסף מעסק בריחייא ורב ששת מעסק בכשירי, אמר גדולה מלאכה שמחממת את בעליה, לא מוכח מהתם דבעלי אותה מלאכה היו, אלא שכשהיו חולים מאותו חולי היו מתרפאין באותה מלאכה על ידי זיעה, וכן ניראה מדברי רש"י ז"ל, והיו משבחין מפני זה המלאכה. וכן נמי בפרק קמא דקידושין (מ א) רב כהנא היה מזבן דיקילי, ההיא מטרוניתא וג' אמר ליה מי גרס לי לאו ענייותא יהב ליה שיפה דדינרי. וכל מה שהביא הרב ז"ל קרנא תהי חמרא ירב הונא דלי דולל בפרק בתרה דכתובות (קה ,א), אלא שכתוב היפך הגרסות שלנו. שכתב רב הונא מהי חמרא וקרנא דלי דדולא. ]
[3] [שזה לשון ניאות, כדאמרינן בפרק קמא דיומא שהנשים נאותות בהם ומפרשינן התם רוחצות או מתקשטות, ואמרינן בפרק בני העיר בתי כנסיות ובתי מדרשות אין נוהגין בהם קלות ראש ואין נאותין בהם, ובמשנת שקלים (פ"ז מ"ז) ומייתו לה בפרק הקומץ רבה תנן על המלת ועל העצים שהכהנים נאותין בהם, וכן עד שיאותו לאורו ואחרים הרבה, ובירושלמי פרק קמא דתעניות ובפרק בתרה דיומה יש נאות בחלומו והוא המשמש בחלומו וראה קרי.]
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה